פרשת בלק מתחילה בראיה: "וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי", ראיה המובילה לפחד ולסלידה. לראיה הזו של בלק תהיה משמעות עצומה כיוון שהיא המניעה את הסיפור כולו. זו פתיחה משמעותית לסיפור כיוון שניתן לקרוא את הפרשה כולה כפרשה שעוסקת בראיה או באי ראיה של המציאות.
האם רואה בלק את האמת? את כל האמת? האם ניתן לראות תמונה מלאה של המציאות? אנחנו כבר יודעים שראייתו של בלק חלקית ומעוותת את המציאות אבל מה גרם לכך? אולי התשובה נמצאת כבר בפסוק הראשון שניתן לקרוא אותו כמשקף את תודעתו של בלק. הוא חושב שהוא רואה "את כל" מעשי ישראל ואולי בביטחון הידעני והמוחלט הזה שלו, נמצאת נקודת הכשל הראשונה. במהלך כל הפרשה אין מגע ישיר כלל עם ישראל, הוא משמש כאובייקט מוחלט בעיניהם של בלק ובלעם. ככזה הוא נתפס בעיניהם בצורה אחידה וקפואה והם משליכים עליו את החרדות בצורה מוקצנת ומשובשת.
המונח 'אובייקט' לקוח מן השדה הפילוסופי והפסיכולוגי- ההיפך מה'סובייקט'. ה'סובייקט הוא מי שריבון לעצמו ולתודעתו, קובע את המציאות, מי שהוא בעל חירות ויכולת ליזום פעולות ולהשיג שליטה על חייו. זה בניגוד ל'אובייקט' שהוא מושא פעולה סביל בלבד. הרבה פעמים דמותו של 'האחר' מוגדרת כהפוכה לסובייקט המגדיר, לצורך יצירת ניגוד תומך לאופן שבו הסובייקט רוצה להגדיר את עצמו- אוטונומי שלם וחופשי. טענתי היא שהאופן החלקי שבו רואה בלק את ישראל הופך אותם לאובייקטים בלבד וממילא לחד מימדיים בהתאם לצרכיו.
ניתן לעיין לעומק גם באופן שבו בלעם רואה את ישראל. בלעם מברך את ישראל בשלושה מחזורי ברכות. מחזור הברכות הראשון נפתח כך:(כב,מא): וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּקַּ֤ח בָּלָק֙ אֶת־בִּלְעָ֔ם וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ בָּמ֣וֹת בָּ֑עַל וַיַּ֥רְא מִשָּׁ֖ם קְצֵ֥ה הָעָֽם: הוא רואה ראיה חלקית של קצה. לפני מחזור הברכות השני שנאמר בבמות בעל לוקח בלק את בלעם למקום שבו יראה שוב רק נקודת קצה בתקווה שהפעם יוכל להביא לקללה ולא לברכה: (כג, יג): ויֹּ֨אמֶר אֵ֜לָיו בָּלָ֗ק לך־לְכָה־נָּ֨א אִתִּ֜י אֶל־מָק֤וֹם אַחֵר֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְאֶ֣נּוּ מִשָּׁ֔ם אֶ֚פֶס קָצֵ֣הוּ תִרְאֶ֔ה וְכֻלּ֖וֹ לֹ֣א תִרְאֶ֑ה וְקָבְנוֹ־לִ֖י מִשָּֽׁם:
בפעם השלישית מתרחשת בראש הפעור ובניגוד לפעמים הקודמות רואה בלעם את העם כולו. ראיה זו מתוארת לראשונה כהתגלות נבואית ומעניין לחשוב על הקשר בין ראיה שלמה לראיה נבואית: (כד, א-ב) וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים: הראיה הזו של התמונה המלאה מאפשרת התבוננות שלא התאפשרה קודם. אנחנו רואים מהתוכן שהמבט אינו רק מבט חיצוני אלא אפשרות לראות גם פנימה אל התכונות. גם ההקדמה לברכה עוסקת בראיה כיוון שכנראה בה תלוי הכל: (כד, ג-ד): וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן: נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם: משתם עין הוא הופך להיות רואה, המציאות הופכת להיות לו למחזה נחזה גלוי עיניים !
ההסתכלות החדשה והשלמה הזו הופכת אותו להיות אוהד ומתפעל. היכולת לראות את עם ישראל כשוכן לשבטיו מכוונת כמובן לסדר חניית ישראל שבה בתוך המדבר הפיראי ונטול הסדרים מתקיים עם הנודד על פי שבטים ומשפחות. על כך הוא אומר: (כד,ה): מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל: ומציין בזה את מערכת היחסים הפנימית משפחתית שבתוך כל אוהל ואוהל. זו הרחבה עמוקה של נקודת המבט של מלך מואב הרואה את ישראל מתוך מציאותו שלו. זהו מואב שנולד כעם מתוך סיפור לוט ובנותיו המבטא את פריצת הגבולות המוחלטת. היכולת לראיה חדשה ושלמה יותר מאפשרת לבלעם לחרוג מנקודת המבט הזו ולהתפעל מעם ישראל השוכן באוהליו הטובים.
ניתן לחשוב מכאן על נקודות המבט שלנו על העולם. קיימות פינות רבות (ונכונות) לבקר ולהעיר עליהן. מאידך בפעמים רבות הרחבה של נקודת המבט והפיכתה לשלמה ומלאה יותר מאפשרת התבוננות בעין גלויה וטובה יותר. שתי נקודות המבט חשובות הביקורתית לצורך תיקון מה שדורש תיקון והשניה למבט רך וטוב יותר על המציאות.
שבת שלום ומבורך, הרבנית כרמית