בתחילת ליל הסדר לפני, שאנו מתחילים את סיפור יציאת מצרים (מגיד) תקנו חכמים לאכול ירק טבול במשקה. מטרת הטיבול לפני הסעודה היא לעורר את הילדים לשאול , שכן בדרך כלל ירק אינו נאכל לפני הסעודה (פסחים קיד ע"ב) . בסדר סימני ההגדה פעולת הטיבול מכונה "כרפס" (שם של ירק), זאת למרות שבמקורות התלמודיים אין דרישה הקובעת לקחת ירק מסוים. הצורך בלקיחת כרפס מובא מאוחר יותר בדבריו של רבנו מנוח (על הרמב"ם הלכות חמץ ומצה ח,ב) : "ואנו נוהגין בכרפס זכר לכתונת הפסים, שעשה יעקב אבינו ליוסף אשר, בסבתה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". לדעתו, הכרפס מזוהה עם כתונת הפסים של יוסף. השראה לכך ניתן למצוא בפרשנותו של רש"י על כתונת פסים (בראשית לז,ג): " פסים – לשון כלי מילת, כמו (אסתר א ו) כרפס ותכלת" דהיינו הכתונת הייתה עשויה מכלי מילת שהם בדים יקרים, שעשויים מצמר נקי ורך ובלשון המקרא צמר זה נקרא גם כרפס. המשנה במסכת פסחים (י,ד) קובעת שיש לפתוח את הלילה בגנות ולסיים בשבח. המשנה אינה מפרטת מהי הגנות בה פותחים ומה הוא השבח שבו מסיימים. אפשר שהמשנה משאירה את זה פתוח במכוון שהרי מצווה להרבות בסיפור יציאת מצרים וסיפור הוא מטבעו דבר פתוח. העיקר שהסיפור יהיה מנקודת התחלה נמוכה "בירא עמיקתא" בהיסטוריה של עם ישראל, אל נקודת השיא, "איגרא רמא" של שבח יציאת מצרים. האמוראים נחלקו מהיכן להתחיל: "רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. ושמואל אמר: עבדים היינו". (פסחים קטז ע"א) שמואל מתמקד באירוע ובסיפור של "הלילה הזה". רב לעומתו, מעדיף להרחיב את היריעה אל נקודת ההתחלה ההיסטורית של האומה הישראלית. לדעתו יש להתחיל מהגנות הרוחנית שהביאה לירידתנו ממצרים. יתכן, והכרפס נחשב לנקודת התחלה אחרת של "הגנות". תפקידו של הכרפס לחשוף את הנסיבות שבעטיין היינו עבדים במצרים. בליל הסדר נדרשים אנו לזכור את "כתונת הפסים" של יוסף. רמז לזיקה של ההגדה למכירת יוסף מצוי במדרש תהילים שוחר טוב מזמור י':
" אמר ר' חנין אמר הקדוש ברוך הוא לשבטים אתם מכרתם אותו לעבד, שנאמר לעבד נמכר יוסף (תהלים קה יז), חייכם שאתם קורין בכל שנה ושנה עבדים היינו לפרעה במצרים".
כתונת הפסים היא סמל השנאה של האחים כלפי יוסף. "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו …ֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ … ". בהמשך, בשעה שראו האחים את יוסף הם התנפלו עליו ובאכזריות גדולה הפשיטו את הכתונת: " וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו". הפשטת בגדים זו נחקקה לדורות עד שיצרה הקבלה בינה ובין החורבן. היא משתלבת בשורה של דימויים היוצרים הקבלה בין חייו הפרטיים של יוסף ובין גורלם של עם ישראל וציון. כנאמר במדרש: "בוא וראה כל צרות שאירע ליוסף אירע לציון … ויפשיטו את כתונת הפסים, בציון: והפשיטוך את בגדיך ". הפשטת בגדים היא סמל להפשטת אומה מנכסיה. העוולה הגדולה ביותר בחטאם של האחים היא טבילתה של הכתונת בדם השעיר והבאתה אל יעקב אביהם הזועק טרוף טורף יוסף. כאמור, ההגדה נפתחת "עבדים היינו לפרעה במצרים" אולם לפני כן ישנה הקדמה לסיפור באמצעות הטיבול בכרפס. אנו טובלים את הכרפס ויש הנוהגים ביין אדום (דם). בכך עורכים אנו חשבון נפש על אותו מעשה מטורף של האחים ששיאו בטבילת הכתונת (הכרפס) בדם. זה הרגע שמוטלת עלינו החובה לזכור עד כמה שנאה יכולה להשחית כל חלקה טובה ואפילו בתוך המשפחה. יצאנו ממצרים מהגלות מאיומי האנטישמיות כדי לחיות בארץ ישראל מתוך אהבה וערבות אחד לשני.