נראה שהמצווה והחפץ המזוהה ביותר עם חנוכה הם הדלקת הנרות והחנוכייה. אולם עיון בדברי הרמב"ם, ולמעשה כבר בפשט הגמרא בשבת, מושך לכיוון אחר. בסוף הברייתא הידועה בגמרא בשבת כא ע"ב המתארת את נס פך השמן, מופיע כך:
נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
רש"י שם מפרש: "ועשאום ימים טובים בהלל והודאה – לא שאסורין במלאכה, שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה". אם כן, הגמרא כלל לא מדברת כאן במפורש על תיקון המצווה של הדלקת נר חנוכה ועיקר התקנה הייתה לקרוא בהם הלל ולומר על הניסים.
עניין זה מודגש גם בדברי הרמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה פרק ג. בהלכה א מאריך הרמב"ם בתיאור ניצחון המלחמה וחזרת מלכות ישראל "יתר על מאתיים שנה". בהלכה ב הוא עוסק במציאת פך השמן והדלקת נרות המערכה ממנו במשך שמונה ימים. ההלכה הבאה עוסקות בתקנת המצוות:
ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס, וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.
הרמב"ם עוסק כאן בשתי תקנות: בימי שמחה והלל והדלקת נרות על מנת לגלות את הנס. על פניו תקנת השמחה והלל היא כנגד נצחון המלחמה ואילו הדלקת הנרות היא כנגד נס פך השמן. אם כך הרמב"ם פותח ומדגיש קודם את מצוות הלל ורק לאחר מכן את מצוות ההדלקה.
המרכזיות של ההלל בחנוכה בשיטת הרמב"ם באה לידי ביטוי גם בכך שרוב רוב של פרק ג שם ממשיך ועוסק בהלכות הלל ורק בפרק ד הוא עוסק בהלכות נרות חנוכה. ההלל קודם לנרות.
כמו כן יש לשים לעובדה שהרמב"ם למעשה פוסק את כל דיני הלל של כל השנה בהלכות חנוכה, קובץ ההלכות האחרון של ספר זמנים. מדוע דחה הרמב"ם את העיסוק בהלל לסוף הספר ולא הביא הלכות אלו, למשל, בהלכות פסח? נדמה שבכך הרמב"ם בא ללמד שבשאר החגים ההלל הוא רק נספח והוא מצווה אחת מיני רבות המאפיינים את החג. אולם בחנוכה ההלל הוא המרכז. זהו המאפיין הבולט ביותר וזוהי המצווה של החג: להודות ולהלל על ניצחון המלחמה. חנוכה, אם כן, הוא בראש ובראשונה חג ההודאה וההלל.