עכשיו לא רק הבוגרות אינן מיושבות בית המדרש אלא גם אנחנו, הצוות ואף התלמידות עצמן.
נראה לי שפרשת מטות מתאימה לתקופה הזאת-
שבטים ראובן וגד מבקשים להתיישב בעבר הירדן המזרחי.
לשם כך הם מבטיחים למשה שהם "יחלצו חושים לפני בני ישראל"-
"וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ:" [במדבר לב, יז- יח]
כלומר, בני ראובן ובני גד מבינים שאין להם אפשרות להישאר בעבר הירדן בלי להצטרף למלחמה, והם מציעים להיות חלוצים וראשונים בכיבוש הארץ.
משה מקבל את התנאי וההבטחה של שני השבטים, אך משנה בתשובתו את הביטוי בו משתמשים בני גד וראובן. במקום הבטחתם "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל" משה דורש שיעברו "חלוץ לפני ה'":
"וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו": [במדבר לב, כא]
הביטוי חוזר אח"כ שוב בחזרות הנוספות על ההסכם:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה:
נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן: [במדבר לב, כט- לב]
המשמעות של להיות חלוצים לפני בני ישראל פשוטה – זו ההליכה הפיזית בראש המחנה. מה המשמעות של "חלוצים לפני ה'?"
נראה שגם כאן אפשר לתפוס את הביטוי כתיאור פיזי: הליכה לפני ארון ה' ולא רק בראש מחנה הלוחמים, כפי שמתואר בספר יהושע בהכנות למלחמת יריחו:
וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אֶל הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׂאוּ אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת יוֹבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן ה':
ויאמרו וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם עִבְרוּ וְסֹבּוּ אֶת הָעִיר וְהֶחָלוּץ יַעֲבֹר לִפְנֵי אֲרוֹן ה': [יהושע ו, ו-ז]
ניתן גם לומר שהליכה לפני ארון ה' מסמלת שינוי בתפיסת האלוקות בארץ ישראל. בשונה מהמדבר שבו הולכים אחרי עמוד הענן, בכיבוש הארץ אנחנו צריכים ללכת עם יותר אומץ ובטחון. ה' לא ינחה אותנו בדרך ניסית אלא עלינו לפעול בדרך אנושית. החלוץ הולך לפני ה' ומקדים אותו.
אך ייתכן שאפשר לראות בדברים האלה גם הדהוד לחלוץ הראשון שלנו, שהלך ראשון והוביל את כולנו אחריו-
וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים: [בראשית יז, א]
הקב"ה מצווה את אברם אבינו להתהלך לפניו. שם כמובן אין הכוונה להליכה פיזית לפני ארון ה' , ונראה כפירושם של התרגום ורש"י: "פלח קדמי, הדבק בעבודתי".
הליכה לפני ה' היא אפוא מאמץ תודעתי שנקשר לעבודת ה'. איננו רק עומדים לפני ה' בתפילה ומקריבים לפני ה' במשכן ובמקדש, גם בכיבוש הארץ החלוצים מצווים ללכת לפני ה': ללכת ולכבוש את הארץ בתודעה דתית של התהלכות לפני ה', לא רק במובן הפיזי ממשי של הליכה לפני הארון אלא אף במובן התודעתי והדתי.
במדבר התנהל עם ישראל סביב הקודש והמשכן, ששימשו מוקד להתגלות אלוקית תמידית. גם בכניסה לארץ מצווה משה להמשיך ולהתהלך לפני ה', להמשיך לחיות ביומיום ובעיקר במלחמה בתודעה של מי שהולך לפני ה'. אני מרגישה שכשלומדים בבית המדרש הציווי הזה יכול להיות קל יותר. מדברים תורה, מדברים עבודת ה', נמצאים לפני ה'. כשיוצאים מבית המדרש, האתגר הוא גדול יותר, והוא ניצב לפתחנו – 'חלוצים לפני ה' '.
שבת שלום
בת שבע