פרשתנו מתמקדת בשנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים ועדיין תלונות העם לא תמו, לאחר הסתלקותה של מרים מתלונן העם על חוסר מים בפני מנהיגיו: "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן". ולאחר תקופה קצרה שוב תלונה:" … וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶך וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקים וּבְמֹשֶׁה … כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם … ". בנוסף לכך, בין תלונה לתלונה נפטר אהרון הכהן. התורה מתארת את האבל, שפקד את העם לאחר מותו של אהרון: "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" הכתוב מדגיש שכולם בכו על אהרון דוקא משום שהיה איש של שלום ומקובל על כל חלקיו ופלגיו של העם. וכך כותב רש"י: "האנשים והנשים, לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו". האבל על פטירתו של אהרון היה קשה וזאת למרות, שרק ימים ספורים קודם לכן זועק העם על אהרון ומאשים אותו במחדלים שמתרחשים במדבר. האם יתכן, שמנהיג שמותקף ואפילו מושמץ יבכו עליו לאחר פטירתו? ובלשונו של הרש"ר הירש: "ואין להעלים עין גם מהנקודה הבאה. רק לפני ימים אחדים בא העם על אהרן בטענות קשות ובתלונות בלתי מוצדקות, והנה עתה כל שכבות העם ערכו לו מספד תמרורים". הרש"ר מלמד אותנו פרק חשוב ביחס שבין העם למנהיגיו:
"האבל הכבד הזה על אהרן מלמדנו: כל אותן התקוממויות שעכרו את חיי אהרן ומשה היו רק התרגזויות חולפות, שנבעו מייאוש רגעי, אולם כשדעת העם היתה מיושבת עליו הוא ידע להעריך זכויות מנהיגיו הגדולים".
לצערנו רק ברגעים מסוימים יודעים אנו להעריך את המנהיג קל וחומר לאחר פטירתו. כך גם התרחש אצל אהרון. במהלך חייו ספג אהרון יחד עם משה אחיו ביקורות נוקבות על המצב אולם עם פטירתו בשעה שנסתם הגולל על מנהיגותו נוצר ייאוש שהביא לבכי. פרויד טוען שהאדם רואה במנהיג דמות אב גדול, דמות סמכותית שאפשר להעריץ אותה, להיכנע לה ולפחד ממנה. ההזדהות של האדם עם המנהיג דומה להזדהות של הבן עם דמות האב. בזמני מצוקה, כפי שניתן להגדיר את מצבו של עם ישראל הנודד במדבר, הקשר עם המנהיג יכול להיות עמוק עוד יותר. מצבי מצוקה עלולים להביא לנסיגה נפשית לדרגה התפתחותית מוקדמת יותר, כך שלעתים המונהגים מפתחים כלפי המנהיג יחס של תינוק להוריו, כלומר תלות מוחלטת, ויתור על שיקול דעת עצמאי, ולמעשה מפקידים את גורלם בידיו. מותו של המנהיג בתנאים כאלה יכול לעורר תחושת יתמות, תחושת חוסר אונים ואובדן דרך. דומה שלכך התכוון המדרש באבות דרבי נתן (כה) :
"כשמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד והיו כל אומות העולם רואים את ישראל שרוים לשבטיהם שנאמר ויראו כל העדה מה ת"ל ויראו [אלא וייראו] לפיכך בכו לו כל ישראל"
עם מותו של אהרון נסתלקו ענני הכבוד ועמם תחושת הביטחון. הבכי כאן הוא גם בכי של פחד. בעקבות התלות המוחלטת בין העם לאהרון הרגיש העם אובדן דרך לאחר הסתלקותו. תיאור קשה יותר מופיע בירושלמי (יומא א,א):
" …ובקשו ישראל לחזור למצרים [= לאחר פטירת אהרון] ונסעו לאחוריהן שמונה מסעות ורץ אחריו שבטו של לוי והרג ממנו שמונה משפחות אף הם הרגו ממנו ארבע."
הייאוש שנבע מפטירתו של אהרון כמעט גרם למלחמת אחים. היוצא מכך, שהאבל הכבד על אהרון נבע גם מתוך הערכה גדולה של העם על תרומתו לאומה, וגם מהייאוש הנוראי של העם כתוצאה מהסתלקותו. יחד עם זאת, אעפ"י שבשגרה אהרון ספג עלבונות וביקורות קשים נשאר מוערך בשל השקעתו המרובה בעם. הציבור יודע להתלונן על מנהיגיו אבל ישנם רגעים, שהוא יודע להעריך את זכויותיהם.