מאז ומתמיד חומש דברים היה החומש האהוב עלי. נדמה לי שחלק מהאהבה שלי אליו קשורה באמירות החד משמעיות והמוחלטות, בסגנון: "מה ה' אלוקיך שואל מעמך?" וכדומה. אמירות שלא סובבות
"סחור סחור" אלא אומרות באופן הבהיר ביותר מה מצופה מאיתנו. (האם אנחנו מצליחים, או האם קל לנו לעמוד בציפיה, זו שאלה נפרדת…)
אבל, אני חושבת שהרבה מאוד מהאהבה שלי לחומש זה קשורה במשה רבינו.
חומש דברים הוא חומש שבו לראשונה אנחנו שומעים את דברו של משה: " אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". בחומש זה אנחנו מתוודעים לתחינתו של משה להיכנס לארץ, וליבנו נחמץ עם התשובה השלילית שהוא מקבל. ובסופו של החומש, אנחנו נפרדים ממשה בהר נבו. צופה אל הארץ אליה לא יבוא.
נקודת המבט של משה יחד עם פרספקטיבת הזמן, מאירות באור חדש אירועים וחוויות שעברו על עם ישראל במדבר. גם בנאום המצוות, ישנן חידודים וחידושים במצוות שונות.
רבות נכתב על ההבדלים בין הכתוב ב"משנה תורה" ובין שאר החומשים. לאחרונה הכרתי מדרש הנותן תשובה נוספת לשאלה זו:
מדרש תנאים לדברים פרק יד
מפני מה נשנו (=פרשת המאכלות האסורות) במשנה תורה בבהמה מפני השסועה ובעוף מפני הראה ללמדך שלא יהא אדם בוש לומר שכחתי והרי הדברים קל וחומר ומה אם משה חכם החכמים גדול הגדולים אבי הנביאים לא בוש לומר שכחתי מי שאינו אחד מאלף אלפי אלפים ורוב ריבי רבבות של תלמיד תלמידיו על אחת כמה וכמה שלא יהא בוש לומר שכחתי:
לפי מדרש זה, לפחות חלק מן המצוות שהתחדשו בספר דברים ולא נכתבו קודם, נכתבו כאן לראשונה בגלל שמשה שכח (!) לומר אותן קודם.
המדרש הזה מרגש מאוד בעיניי, דווקא בגלל שנגלית בו האנושיות של משה, שעל אף גדלותו, ועל אף שלמד מן שמיא- שכח. אך אולי יותר מאשר העובדה שגם משה רבינו שכח מצוות, מרשימה היכולת שלו להודות בשכחה.
ואולי המדרש גם רומז לפתרון השכחה, באמצעות הכינוי "משנה תורה". משנה- מלשון שינון. שינון וחזרה על התורה, מאפשרים לתורה להיספג בנו. מאפשרים לנו לעכל את הנלמד, בדיוק כפי שמשה רבינו חזר, ושינן,והוסיף את נקודת מבטו על הדברים. וכך,גם דברים שנשכחו, יכולים לצוף ולעלות.
שבת שלום!