פרשת עקב עוסקת לאורך כל הדרך בזכרון ושכחה, האנושי והאלוקי. הקשר בין העם לקב"ה ולארץ קשור לזכרון. הזכרון הוא הברית שנכרתת בין ה' לאבות על הארץ, וברית של תורה מצוה ומסע במדבר. כאשר קוראים כך את הפרשה, יש מילים שמקבלות משמעות נוספת. "אבדתם מהרה מעל הארץ הטובה", "אבד תאבדון" הם תוצאה של אבדן זכרון, הליכה לאיבוד. האיבוד קשור לשכחה של קשר, של הליכה אחרי האנושי הסגור ששוכח את הברית, שוכח מה הוא עושה בעולם, ושוכח את העיניים האלוקיות, המשגיחות מראשית השנה עד אחרית השנה.
ההתבוננות בפרשה מחדדת אצלי את שאלת החיים בצל שכחה, ואיך חוזרים ונזכרים, איך חוזרים ומחיים קשר בכל הרמות שלו. כי שכחת האלוקים והסניליות האנושית יש לה תופעות לוואי, כמו שהפרשה מתארת אותן, ועוד רבות אחרות. השכחה גורמת לזרות בתוך קשר, מאפשרת הכנסת עיניים חיצוניות או דמויות שגורמות לברית להפסק, הן גורמות לניתוק ממקום, הארץ, שהיא הבית שבו הברית מתקיימת, והן גורמות לאגו להתחזק ובכך לאבד יכולות פשוטות של שמירה על מידה, של הכרת הטוב, ענוה ויכולת לחוש שאדם לא לבד, ויש מי שרוצה בקשר איתו, כאן בארץ. זו לא סכנה חדשה. זו סכנה שעליה מתריע משה בכניסה לארץ. החיים נעים במעגלי זכרון ושכחה והליכה לאיבוד, והתפילה היא לזכות לזכור ולחזור לחזר אחר האבדות גם בתוך מצבי שכחה.
שבת שלום!