בפרשת אמור אנו קוראים את הפסוקים המצווים אותנו על ספרית העומר, כחלק מהציווי על מקראי הקודש, מועדי השנה. קשה להתעלם מהפסוקים הללו בימים אלו כאשר אנחנו בעיצומה של הספירה.

"וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹמֶ֖ר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה" (ויקרא כג, טו)- בקריאת פסוק זה נחלקו הצדוקים והפרושים, המחלוקת ידועה ומפורסמת, מה פרושם של המילים "ממחרת השבת"- הצדוקים פרשו שכוונת הפסוק ל'שבת בראשית' כלומר ליום השבת ולפי זה הספירה צריכה להתחיל ממחרת יום השבת שאחרי חג הפסח, הפרושים לעומתם פרשו שהמילה שבת מתכוונת לחג הפסח והספירה צריכה להתחיל ממחרת הפסח, ונקבעה הלכה כשיטת הפרושים כמובן. אך נשאלת השאלה לפי שיטה זו מדוע אם כך חג הפסח נקרא 'שבת' ולא נאמר במפורש 'ממחרת הפסח'?

השאלה מתבקשת ויש לה תשובות רבות מכוונים שונים (פשט ודרש וכו') ולא אמצה את הדיון בה כאן. אשתף אתכן בתשובה שתפסה אותי מה"אש קודש" ספרו של האדמו"ר מפיאסצנה. הוא הסביר שאדם שסופר ספירת העומר יכול להפוך את חייו מ"קדושת יום טוב" ל"קדושת שבת"- שהפסח יהפוך לשבת.

אני אסביר.

קדושת יום טוב היא קדושה שמקדש האדם, היא קדושה שתלויה בעם ישראל שמקדשים את החודשים ועפ"י קביעתם ועדותם את הירח מתקדש החודש. השבת לעומת זאת היא "קביעא וקיימא"- קבועה ועומדת- וקדושתה לא תלויה באדם אלא קיימת ועומדת בקביעות, היא קדושה מלמעלה, קדושה שמקדש הקב"ה בעולם. לכאורה הקדושה שמקדש האדם היא קדושה פחותה משום שהיא תלויה במעשה האדם. האדמו"ר מפיאסצנה משווה בין קדושה זו למצוות דרבנן, גזרות ומצוות שקובעים חכמים- המצוות הללו הם לכאורה אינן מצוות מצד עצמן, הן לא כתובות בתורה ולא נצטווינו בהם והן מעשים שחז"ל ע"י קביעתם הופכים אותם ממעשה סתמי למצווה ויש להם סיבה וטעם לכך. אך המצוות דאורייתא הן מצוות קבועות ועומדות שאין לערער עליהם.

אך על כך אומר האש קודש שהקב"ה לא רק ציווה את ישראל לקיים את התורה אלא נתן להם את התורה, התורה מסורה לעם ישראל ומשום כך עם ישראל יכול לקבוע מצוות ממש, בלשונו של האש קודש- עם ישראל יכול "לעשות מצוות", להפוך מעשה סתמי למצווה של תורה. משום כך גם מצוות דרבנן הן מצוות ככל המצוות ומעמדן הוא מעמד דומה למצווה דאורייתא (ואולי אפילו יותר מכך. על כך עיינו באש קודש).

וכמו במצוות דרבנן "כך אצל כל פרט ופרט" אומר האש קודש. כל אדם יכול להפוך את חייו ל"מצווה", לקודש. אדם שסופר ספירת העומר ומתקדש בזמן הזה יכול להפוך את עצמו למצווה. יכול להפוך את חייו מחיים של 'מעשים סתמיים' לחיים של מצווה.

משום כך הפסח בפרשייה זו נקרא "שבת" ולא פסח. משום שיש בכוחו של האדם לקדש בקדושה של שבת ו"לעשות מצוות".

האמירה הזאת בעצם מתבוננת על חיי הרשות של האדם, כל הזמנים שהם אינם זמנים של "חובה" של עשיית מצוות או מעשים של תורה, ולהפוך אותם ל"זמני חובה". לא לחלק את החיים שלנו לזמנים של עיסוק בתורה ומצוות וחיים של החיים ה"רגילים" שלנו אלא לחיות כל הזמן בתודעה ובמכוונות לקודש שבהם כל מעשה שעושים אפילו הסתמי ביותר הופך מצווה משום שהאדם מכוון לתורה ומכוון לעשות את מה שטוב ונכון לעשות גם כשאין עליו ציווי ספציפי.

ואני חושבת לעצמי- האם זה בכלל אפשרי? איך אפשר לעשות את זה? האם בכלל טוב ונכון לעשות את זה?

הייתי רוצה להצליח להיות מכוונת יותר כלפי שמים ולעשות הרבה יותר ממה שאני מחויבת לעשות בכל מיני תחומים. שגם זמני הרשות יהיו מלאים במצוות ובעשיית טוב.

אשמח לשמוע מחשבות. שתהיה שבת שלום וימים טובים ושמחים.