דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:
הפרשנים עסקו בשימוש המפתיע בשורש ל.ק .ח למשמעות של נתינה ונדבה. בדרך כלל נותנים למישהו אחר ולוקחים דווקא לעצמנו, כאן יש לקיחה למישהו אחר.
אולי בשל כך המדרש (שמות רבה פרשה לג) קשר לפסוק "ויקחו לי תרומה" את הפסוק המוכר ממשלי "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו".
בשני הפסוקים השורש ל.ק.ח מופיע. בפרשתנו, בציווי- עלינו לקחת תרומה ואילו במשלי כשם עצם "לקח טוב".
מה הקשר בין הפסוקים? הלקיחה אצלנו היא לצורך בניין המשכן ואילו ה"לקח" במשלי מקביל ל"תורתי".
איך הלקיחה והתרומה לה' הופכת להיות לקח טוב שאנחנו בעצם מקבלים מה'?
יתכן שהמדרש רוצה להעביר לנו מסר שקשור לכיוונים השונים- כשאנחנו נותנים מעצמנו לשם ה', למטרה גבוהה יותר, אנחנו מקבלים "לקח טוב"- את תורת ה'.
האפשרות לקבל תורה תלויה בנדיבות שלנו, באקט שנובע מאיתנו. היכולת לא להיות חסום לחוויות רוחניות חדשות, ללימוד מחודש יותר נובעת מתנועה של מסירות והשקעה.
אמנם מבחינה היסטורית התורה ניתנה כבר אבל האפשרות שלה להצליח ולהיות נוכחת כלקח טוב תלויה כל הזמן בנכונות שלנו להתרומם, לתת, להתמסר למשהו גבוה יותר.