נקרא השבת את פרשת שקלים בה מתבקש עם ישראל להתפקד על ידי מתן מחצית השקל לכל איש. הסיבה לאופן הפקידה מופיעה מיד עם הציווי: "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם", כלומר זהו עניין של חיים ומוות לא להיפקד באופן הרגיל הסופר אנשים אלא בדרך של ספירת הכסף. התורה מתארת את הכסף הנאסף כך:
"זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש… מחצית השקל תרומה לה'".
על פסוק זה אומר רש"י:
זה יתנו – הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל.
רשי מפרש כך בעקבות הירושלמי במסכת שקלים המתאר את הוצאתה של המטבע הייחודית הזו, מטבע של אש, מתחת כסא הכבוד של הקב"ה.
מהי המוטיבציה לפירוש כזה ההופך מטבע פשוט ל'מטבע של אש'? יש פה עניין פשוט וחומרי, צורך לדעת את גודלו של מחנה ישראל והדבר נעשה ע"י איסוף כסף. מדוע להכניס פה מושג שלא קיים במציאות, מושג שמערבב בין תחומים ויוצר בעצם פרדוקס?
מטבע היא תבנית קבועה וחוזרת, צורה חומרית ומוגבלת. סכמה שיכולה לשמש קרקע ובסיס ובעיקר דבר היכול להימדד ולהיספר. האש לעומתה נטולת צורה קבועה, דינמית ומשתוללת, מתפרצת וחיה וכל רוח יכולה לנשב בה וליצור אותה מחדש. האש לא יכולה להיות דבר עם שיעור, דבר הנספר. יש פה שתי מהויות מנוגדות ההופכות לישות אחת. 'מטבע של אש' מזכירה אולי יותר מכל את הסנה ששילב בין עץ חי לאש מכלה. שילוב כזה קורא גם בסנה וגם פה לפרשנות משמעותית שתיתן פשר לאיחוד ההפכים. כיוון פרשני אחד נמצא בתורתו של ר' צדוק הכהן בספר מחשבות חרוץ (אות ז):
"והראה לו מטבע של אש היינו דעיקר חמדות עולם הזה הוא נכלל בתאוות ממון.. וזהו העולם הזה שנתן האלוקים לבני אדם לענות בו.."
עיקר התאוות של העולם קשורות אל צבירת הממון ואל התשוקה אליו. ניתן להתייחס לזה בסלידה ולנסות להתרחק מענייני העולם הזה ומענייני הממון. ההרחקה מן הממון ומהחומריות של העולם הזה כפתרון לתאווה מאפיינת תנועות רוחניות רבות. אלא שר' צדוק מסוגל לראות בממון יותר מזה:
"ואף על פי שזה לכאורה מידה רעה וזרה עם כל זה מצינו דהוא מדתן של צדיקים דממונם חביב מגופם (חולין צ"א)… אבל בו הוא מקום ההשתדלות והבחירה ועולם הבא נקרא ימים שאין בהם חפץ… והתגברות החשק הוא על ידי שיש ריחוק לפעמים.."
תאוות הממון היא מידה שעלולה להיות רעה ובכל זאת מאפיינת את הצדיקים שממונם נחשב אצלם יותר מגופם. לעומת תיאור המצב בעולם הזה ניצב תיאורו של העולם הבא המכונה "ימים שאין בהם חפץ". העולם הבא הוא עולם רוחני, נטול חפצים חומריים אבל מסתבר שהעדר החומריות היא גם העדר החפץ במובן של הרצון. החפץ החומרי נקרא כך כיוון שהוא מבטא את חפץ הלב, את ההשתוקקות הנוצרת רק בעולם הזה שיש בו מחסור. העברית מבטאת את הרעיון הזה גם במילה כסף שנולדה מתוך הכיסופים. העולם החסר שלנו, החומרי ולעיתים העלוב נוטע באדם את הרצון ואת החשק להשתדל ולבחור בטוב. הכסף והחפצים החומריים שסביבנו מגלמים בתוכם את הרצונות והכיסופים שבתוכנו.
אלא שהדואליות הזו זקוקה לחשיפה ולגילוי. לא קל לחוש בה ולהבין שמעבר למטבע ישנה אש יוקדת, ישנה רוח מפעמת. לפעמים ניתן להתבלבל ולחשוב שאפילו את האדם ניתן לספור ולהפוך אותו לחלק מכמות. התורה אוסרת עלינו לראות באדם דבר שיכול להיספר ורשי בעקבות המדרש אולי הולך צעד נוסף וחושף שאפילו המטבע הנספרת אינה מטבע רגילה אלא מטבע שמורכבת גם מאש, מטבע שיש בתוכה חיים ויסוד שלא ניתן לספירה ולשיעור.
המציאות שמול עיננו יכולה להתגלות תמיד בכמה רבדים, יש בה דברים בעלי שיעור, חפצים וממון, תאוות וצורך בשליטה. אבל יש בה גם מעבר לזה, ערכים ורוח, אידאות רצון וכיסופים. דבר יכול להתגלות לעיננו ברובדו הנמוך, המעשי והקונקרטי ויכול גם למלא את ליבנו ברוח חדשה ופועמת שאין לה שיעור.