איך ניתן לחיות חיים שיש בהם משמעות רוחנית ומפגש עם עומק ומשמעות כאשר מבט פשוט על העולם מפגיש אותנו עם עולם ששולטים בו חוקים חיצוניים חסרי רוחניות? ואם לאחר מאמץ אצליח לראות רוחניות בעולם האם המאמץ עצמו לא ישלול את אותנטיות והטבעיות של המבט הרוחני?
הזוהר ולאחר מכן ה"שפת אמת" אומרים שבסיפור של חפירת הבארות שחופרים עבדי יצחק בפרשתנו יש רמז וסימן. הביטוי שהזוהר משתמש בו הוא שיצחק אבינו חפר את הבארות כדי "לאתתקפא במהמנותא שלימתא כדקא יאות" כלומר "להתחזק באמונה שלימה כמו שראוי" חפירת הבארות היא פעולה במישור סימלי וה"שפת אמת" מבאר את הסמל שבחפירת הבארות.
באר היא מקור מים שנוצר על ידי מאמץ אנושי לחפור באדמה שמאפשר להגיע אל המים שנמצאים מתחת לפני השטח. כאשר יצחק התבונן על פני השטח הוא לא ראה מים אבל הוא האמין וידע שיש מים מתחת לפני השטח המים האלה הם אלה שגורמים לכך שיש צמחיה ושכל הטבע שמסביב חי. ההכרעה שיצחק עושה היא לחפור באדמה כדי לחשוף את מקור המים ואכן נדרשה ממנו עבודה אבל לאחר העבודה עבדיו מוצאים מקור מים חיים ושותים ממנו.
גם בהקשר הרוחני אדם יכול להסתובב בעולם ולראות הרבה אנשים ומקומות שההקשר הרוחני לא נוכח שם והמרחב כאילו יבש. אבל מתחת לפני השטח נוכח עולם של רוח ושל משמעות, אדם שיהיה מוכן לעשות את המאמץ יגלה את נקודות המשמעות והעומק.
את הגעגוע לאותן נקודות משמעות ועומק מבטאת גם נעמי שמר בשירה:
"אל בורות המים, אל בורות המים
אל המעין אשר פועם בהר
שם אהבתי תמצא עדין
מי מבוע
מי תהום
ומי נהר"
שבת שלום