שיראל שמואל- לפורים
תני רב יוסף: ומשלוח מנות איש לרעהו – שתי מנות לאיש אחד. ומתנות לאביונים – שתי מתנות לשני בני אדם. (מגילה דף ז ע"א)
אנחנו צריכות לתת משלוח מנות אחד, בעל שתי מנות, ולתת מתנה לשני אביונים.
בספר נחמיה פרק ח מופיע הביטוי של שליחת מנות, שם המנות נשלחות ל'אין נכון לו', נותנים את המנות למי שאין לו. מעין איחוד בין משלוח מנות למתנות לאביונים שלנו בפורים.
הסיבה לשליחת המנות שם, בספר נחמיה, וגם אצלנו בפורים היא- שמחה. אנחנו רוצים שהעם ישמח, שם זה לכבוד ראש השנה ואצלנו- לפורים.
הבדל גדול יש בין מתנות לאביונים של פורים לבין מצוות צדקה שקיימת כל השנה, והיא- בחג הפורים יש עדיפות לתת את הכסף לאביון ולראות את פניו, לעומת כל השנה שיש לנו העדפה למתן בסתר. למה הבדל זה קיים?
ערוך השולחן כותב באורח חיים סימן תרצ"ד סעיף א- 'ואין מדקדקין במעות פורים לומר זה ישר וזה רמאי וא"צ ליתן לו. אלא כל הפושט יד ליטול נותנין לו וא"צ לדקדק אחריו.'
בפורים אנחנו לא בוחנות את העני, לא מנסות לברר האם הוא 'באמת' עני, או סתם מנסה לקבץ כסף, לא בוחנות האם סיפור החיים הטרגי שהמבקש מספר בפתח הדלת נכון, או שמא הוא מגזים כדי לגרום לנו לפתוח את הארנק… למה?
כל הפושט יד נותנים לו. הפחד יצחק במאמר טז לפורים מרחיב את הרעיון הזה. 'הרבותא של המימרא הזו נאמרת היא גם על הנותן וגם על המקבל. הנותן נותן מבלי בדיקה אם המקבל ראוי הוא לקבל, וכמו כן, שפיר לו לאדם להעמיד את עצמו כמקבל, אף על פי שהוא יודע בנפשו שקבלה זו אינה ראויה לו. … '
הוא ממשיך ומעמיק את העניין, לפעמים טוב לו לאדם להעמיד את עצמו במדרגה רוחנית גבוהה מכפי שהוא נמצא באמת, כדי לעורר את עצמו להגיע למדרגה זו באמת. בפורים יש לנו מידה של 'צביעות דקדושה' כפי שהוא מכנה אותה. אנחנו לא חוששות, ליום אחד, שאין תוכו כברו, ואנחנו יכולות לפשוט יד ולקבל בלי בדיקה אם הדבר מגיע לנו.
הפחד יצחק מתחיל מהלכה של פורים- נותנים לעניים מבלי לבדוק האם הם באמת צריכים, אבל ההרחבה שהוא עושה פה מופלאה. ביום פורים אנחנו משחררות את עצמינו מכבלי השיפוטיות. העצמית והחיצונית. בהרקדה של פורים אני יכולה לצעוק 'וטהר ליבנו לעבדך באמת' בלי לחשוב האם אתמול רציתי את זה באמת, או שאני 'משחקת אותה' כדי להראות את עצמי כמישהי אחרת. בפורים אנחנו יכולות להיות האני הגבוה שאני רוצה להיות מבלי לחשוב האם זו אני ביום יום. האפשרות הזאת מרגשת אותי בכל פורים מחדש, פורים כ-כיפורים, כי אחרי שפשטתי ידי, ולקחתי בחזירות ממה שאני רוצה, יש לי הזדמנות גם להמשיך את זה. רגעי הקדושה של פורים אינם נעלמים, אנחנו יכולות לקחת את רגעי האל-שיפוטיות האלה ולהמשיך אותם אל תוך החיים שלנו. משיכת פורים אל השנה כולה.
הלואי שנזכה- לפשוט יד ולקחת, ולהמשיך להחזיק. לרקוד בפורים בלב אוהב לקב"ה. ושנאפשר זאת לא רק לעצמינו, אלא לחסוך את השיפוטיות גם ממי שנמצאת סביבנו.
וטהר ליבנו לעבדך באמת.
מגילת הגאולה- אליענה יצחקי פיואר בוגרת מחזור י"ז
מגילת אסתר מגוללת בתוכה סיפור מרתק במלוא מובן המילה. במגילה מתחוללת שרשרת של אירועים שמשפיעים אחד על השני בצורה מופתית ובסופם ניצל העם היהודי מגזרת המן. לאחר שניצחו היהודים במלחמה מול הצר הצורר אותם הם קבעו יום שמחה ומשתה. אסתר לא הסתפקה ביום השמחה שקיבלו היהודים על עצמם ועל זרעם אלא כתבה איגרת פורים שניה שתפקידה לקבע את יום הפורים לדורות הבאים. נקודה זאת צריכה מעט ביאור, מדוע אסתר ראתה צורך לתקן את יום הפורים כחג לכל דבר וענין, אלו ערכים היא רצתה להנחיל בכך לעם היהודי כולו?
במהלך הדורות הוצעו מספר תשובות לשאלת הרלוונטיות של חג הפורים. אחת מהן היא פרסום הנס , בדומה לחג החנוכה הקב"ה עשה לעם ישראל נס וכדי לפרסמו ברבים על העם לקבוע יום חג שבאמצעותו יפרסם את הנס -לכן אסתר קיבעה את החג לדורות. תהייה שיכולה לעלות מתוך ההסבר היא שהרי בחנוכה כאשר אדם מדליק נרות הוא מפרסם בכך את נס פח השמן אך בפורים כאשר אדם מחלק משלוח מנות ומתנות לאביונים איזה נס מתפרסם בכך? כיצד בחלוקת המנות והמתנות בזמן הזה מתפרסם נס ההצלה בימים ההם?
הסבר נוסף למהות חג הפורים ניתן לראות מהתלמוד הבבלי: " אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה- אף אסתר סוף כל הניסים" . לפי הסבר זה מקובל לקרוא למגילת אסתר כמגילת הגלות. סיפור המגילה- בה לא מוזכר שם ה' ולו פעם אחת, מכין את העם לגלות הארוכה והמפרכת בה לא יזכו לחוות התגלות אלוקית פלאית. לפי תפיסה זאת, הנס שהתרחש ליהודים מוגדר "סוף כל הניסים", כמו ששחר הוא לא בדיוק חלק מהלילה כך גם מגילת אסתר היא לא בדיוק חלק מהניסים הפלאיים שקדמו לה היסטורית. המגילה קרובה יותר לניסים שניתן להסבירם כדרך הטבע ולכן תיקנה אסתר את חג הפורים ככזה שירים על נס את התגלות ה' מתוך הטבע ויהיה מודל ליהודי הגלותי.
הסבר זה מסתדר היטב עם הפשט, שכן אפילו השמות מרדכי ואסתר היו שמות נכריים שנועדו כדי להסתיר את זהותם היהודית. כמו כן בתחילת המגילה רואים שהיהודים מנסים להשתלב בחברה הנוכרית ומשתתפים במשתה אחשוורוש הרווי בפריצות ונטול כל ערך יהודי. הבעיה המהותית בהסבר הזה היא חוסר התאמתו של המודל של היהודי הגלותי ליהודי בן ימינו שחי בארץ ישראל. יהודי ארץ ישראלי אינו מתבייש ביהדותו, והנס שהתחולל בפורים לפי הגישה הגלותית מעט לא רלוונטי עבורו;
אם נעיין מעט במגילה נוכל לשאול מה תכליתה של כל שרשרת האירועים, ביניהם: המלכת אסתר למלכה, רשימת מרדכי בספר הזכרונות, הריגת המן, מינוי מרדכי למשנה המלך? התכלית מתמצה בפסוק "פתשגן הכתב להנתן דת בכל מדינה ומדינה גלוי לכל העמים ולהיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם". הנס הוא הרשות שניתנה ליהודים להתגונן בידי התוקפים אותם, וכי יהודיה בת ימינו יכולה להזדהות עם המסר הזה ולחגוג ביום משתה את הרשות שנתנו רק כדי להתגונן?!
מובא במדרש "וימי הפורים אינם בטלים לעולם שנאמר: וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים" מכאן לומדים שחג הפורים יחגג גם לעתיד לבוא בזמן הגאולה גם כאשר שאר המועדים יתבטלו. מדברים אלו יוצא שחג הפורים הוא המועד הכי רלוונטי לכל יהודי בכל דור. השיטה שמציעה הסבר מהותי ועמוק ובך מאחדת את ההסברים הקודמים מתייחסת אל מגילת אסתר כמגילת הגאולה.
אמנם שרשרת האירועים המתוארת במגילה באריכות לא יצרה שינוי משמעותי במציאות למעט הרשות ליהודים להחזיר מלחמה לאויביהם. אך זוהי לא סיבה לזלזל בשינוי הרוחני הפנימי שהתחולל בעם היהודי. מנקודת מבט של יהודי או יהודיה שמרגישים תחושת זרות בדידות וניכור מהסובבים אותו ובנוסף גזרת שמד מרחפת על ראשם, התחילו היהודים לחוש תחושות של אופטימיות כאשר ראו נציגים בדמות אסתר המלכה ומרדכי שמייצגים אותם בצורה טובה במלכות. נוסיף גם את תלייתם של המן הצורר ומשפחתו על עץ במרכז העיר. נכון, עדיין ניתנה להם הזכות רק להחזיר מלחמה אבל זהו ביטוי משמעותי להפיכת היהודים ללגיטימיים בממלכת פרס. די בתחושות כאלו כדי להרים את המורל הירוד של העם וליצור הרמוניה ואחדות לאומית הגורמת פחד ומורא לשאר העמים "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". רק לאחר מכן הם מנצחים במלחמה בקרב שתוצאתו ידועה מראש, כאשר העם אופטימי ומאוחד- הוא ינצח.
אם כן, גם את פרסום הנס נוכל להבין בצורה אחרת שהרי הנס המדובר הוא לא הניצחון במלחמה שהיה ידוע מראש, אלא שרשרת האירועים שהובילה לעליית המורל של העם היהודי. מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים מפרסמות את הנס בצורה הכי טובה. כמו אז, גם היום יהודים שמחלקים מתנות לעניים או נותנים מתנות לחברים מעלים בכך את אחדות העם ובוודאי שמפרסמים בכך את הנס של ההינצלות מגזרת השמד בזכות אחדות העם.
המסר שרצתה להעביר לנו אסתר בכך שקבעה את חג הפורים לדורות הוא ערך אחדות העם, זהו הנס האמיתי. נס כזה של אחדות לאומית קורה בדרך הטבע וגם בגלות אך זה לא מפחית לרגע ממעלתו הגדולה. כמובן שהנס הזה רלוונטי גם ליהודים הציונים שחיים בא"י ומבינים את כוחה של האחדות והשפעתה על הצלחת העם. יהי רצון שנזכה לחגוג השנה ובשנים הבאות את חג הפורים מתוך אחדות לאומית, ובמהרה יבוא לציון גואל.
חג שמחרחל כוכבא לפרשת ויקרא (רחל כוכבא איילון, בוגרת מחזור י"א, למדה בתכנית המתקדמת בבית המדרש ובתכנית יועצות הלכה בנשמת.)
נמצאות אנו בפתח ספר ויקרא, ספר המשכן והקרבנות.
כאישה שנולדה לעולם מודרני, העיסוק בעבודת המקדש והקרבנות הוא קשה. מחד, ברור לי שיש בעבודת הקרבנות קרבה יתרה והתגשמות הקשר עם הקב"ה. מאידך, דווקא ההגשמה ויותר מכך, העובדה שיש בעבודה זו הריגת בעלי חיים וחוסר שיוויון בין חלקי העם- מרחיקים אותי מהשאיפה להחזרת העבודה לירושלים. ספר החינוך ששם לו למטרה לקרב את בנו למצוות מדגיש כי העיסוק בטעמי הקרבנות בעייתי, אך הוא בכל זאת עוסק בכך. בהסברו לאיסור המופיע בפרשתנו, לשים שמן במנחת חוטא (מצוה קכה) הוא כותב כך.
"ועוד נאמר שהוא לחמלת העני שלא להטריחו יותר מדי להביא שמן, כי השם ברוך הוא לא יטריח בריה. ומפני זה גם כן לא חייבו רק במעט קמח, שאי אפשר לשום אדם אפילו בדלי דלות בלא מעט קמח."
נקודה זו, של התחשבותו של הקב"ה בעני מוכרת לנו ממצוות רבות בתורה ואנו מוצאים אותה גם בעבודת הקרבנות שיש בה מדרג של קרבנות לפי מעמד כלכלי.
דבר זה מחבר אותי לדברי הרמב"ם המופלאים בהלכות יו"ט ובהלכות פורים, על הפניית המבט כלפי העניים ו"השקופים" האחרים בזמני השמחה. הגרי"ד סולובייצ'יק כותב על כך
(רשימות שיעורים סוכה מט: )
"גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות" מצות הקרבנות היא להביאם "לפני ד'" כי ע"י הבאת הקרבן באים הבעלים לפני ד', ובביאה לפני ד' יש חלות שמחה – "ושמחת לפני ד'". בעת שמחה ביום טוב יש חובה לשמח אחרים ובמיוחד את האומללים כמש"כ הרמב"ם (פ"ו מיו"ט הלי"ז – י"ח) וז"ל: וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו ועל אלו נאמר זבחיכם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם וכו'. וכן בשמחת פורים – עיקר השמחה המתנות לאביונים, וז"ל הרמב"ם (פ"ב ממגילה הלט"ז): מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנא' להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים עכ"ל. יוצא כי עיקר השמחה היא לשמח אנשים אומללים מרי נפש. אמנם גם בהבאת קרבנות יש שמחה דהיינו בביאת הבעלים לפני ד'. ברם אין להשוות השמחה של הבאת קרבן למי שמשמח אנשים מדוכאים ומרי נפש, דזהו עיקר השמחה שבתורה, וא"כ גדול העושה צדקה יותר מן הקרבנות.
אז כרגע, כשאין לנו את עבודת הקרבנות לשמוח בה, נוכל לפחות לשמוח בהליכה בדרכיו של הקב"ה. נתברך, שבע"ה יהיו לנו ימי הפורים ימים של שמחה והתקרבות מאהבה.
שבת שלום וחג שמח,
רחל