ההשקעות הגדולות שביצעה מדינת ישראל בעשורים האחרונים בתחומי מחזור מי קולחין והתפלת מים, הצליחו להפחית עד מאוד את התלות שלנו בגשם כמקור למי שתיה. מצד אחד, זוהי הגשמה של החזון המודרני, לפיו האדם יכול להתגבר על אילוצי הטבע ולעצב את החברה כרצונו.
למרות זאת, אל לנו לשכוח שעל-אף עליונותנו בתחום, אנחנו עדיין חלק מהחקלאות ומהטבע. החקלאות יכולה להסתגל מעט לטכנולוגיות ולפתרונות אלו, אבל הטבע והאקולוגיה להם אין מים מותפלים ומי קולחין, אינם יכולים, והנחלים מתייבשים.
גם בעידן של 'התפלה' אין מענה כללי לנושא גידולי השדות והתבואות. שדות החיטה היו צמאים למים והייתה סכנה גדולה ליבול. בחלק מהמקומות הפכו את השדות וחלקם נזרע מחדש. לאור הגשמים המעטים, מצב הרוח של החקלאים בשפל, ובכלל זה בקהילות החקלאיות, ובכל מדינת ישראל.
הגשם מבטא קשר שבין שמים לארץ, והתלמוד מלא באגדות שמשקפות את הקשר הייחודי בין הקב"ה לישראל באמצעות הגשם, וכמובן הדבר בא לידי ביטוי בתפילות. אמנם נקבעה תפילת גשם לעשרה בטבת ואנו זקוקים לה. אולם על מנת שלא נהיה כפויי טובה, נכון לשלב בין הודאה לשעבר לתפילה לעתיד. להודות להקב"ה על הצלת השדות ועל הגשמים שהגיחו בדקה ה-90, לתפילה לגשמים נוספים שנחוצים לשמירה על החקלאות והטבע.
בשבח והודאה להקב"ה על ירידת הגשמים בתחילת השבוע, נכון לשלב במהלך תפילות עשרה בטבת בין הודאה לתפילה. הציבור הרחב שאין ברשותו שדות, יברך את ברכת 'מודים אנחנו לך', והחקלאים שברשותם שדות יברכו 'שהחיינו' או 'הטוב והמטיב'. אחר כך יתפללו ויבקשו לעתיד שירדו גשמים, בתפילות בשיעורים.
על אף שזה נראה תמוה, ברכת הודאה נחוצה ומשקפת נכוחה את ההלכה בשולחן ערוך (או"ח): "אם היו בצער מחמת עצירת גשמים וירדו גשמים, מברכים עליהם אף ע"פ שלא ירדו עדיין כדי רביעה, משירדו כ"כ שרבו על הארץ שיעלו (עליהם) אבעבועות מן המטר וילכו זה לקראת זה".
יהי רצון שישפיע הקב"ה גשמי ברכה בעיתם ובזמנם.