הסימן היחידי לדעת האם הגיע העת לנסוע או לחנות היה הענן. בני ישראל נסעו כאשר הענן עלה מעל המשכן, והם חנו בזמן שהענן שכן מעל המשכן (במדבר ט, יז – יח). אולם התורה אינה מסתפקת בהצגת הסימן של מיקום הענן, אלא היא מפרטת ומרחיבה בדוגמאות שנראות כמיותרות:
'וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ: וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ: וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ'
מדוע יש צורך במתן דוגמאות הרי ברור הדבר, שאם הענן ישהה זמן רב מעל המשכן החנייה תהיה ארוכה יותר? הרמב"ם במורה נבוכים (ג,נ) מעיר על אריכות הדברים ומבקש להסביר את סיבת הדבר:
' … והנני מודיעך טעם כל הפירוט הזה, וטעמו של דבר כדי לחזק את הענין לסלק מה שהיו האומות מדמים אז ומה, שהם מדמים היום, שישראל טעו בדרך ולא ידעו היכן ללכת, כאומרו נבוכים הם בארץ… לפיכך בא הכתוב לבאר ולהדגיש שאותן המסעות הבלתי סדירים… ושינויי זמן ישיבתם בכל תחנה עד שהיתה ישיבתם בתחנה אחת שמונה עשרה שנה ובתחנה יום אחד ובאחרת לילה אחד כל זה בניהול אלוקי ואין זה תעיה בדרך'.
המתבונן מהצד, יכול להבין, שבמהלך המסעות עם ישראל טועה בניווט והבלגן שולט. על כן, מאריך הכתוב ומסביר שכל המסעות נוהלו על ידי הקב"ה ברצותו מאריך וברצותו מקצר וכמובן לא מדובר בטעויות בניווט.
אולם ייתכן וניתן לומר, שסיבת הפירוט נועדה להעצים את גדלות העם במסעם במדבר. התורה מדגישה את הקושי הנפשי הכרוך בכך. הליכה ללא לוח זמנים מסודר פעמים הליכה ממושכת ופעמים יכולה היא להיות קצרה. בתוך אותה טלטלה, בשעה שהקרקע לא יציבה העם נושא את עיניו אל השכינה אל אותו ענן וכפי שכתוב: 'עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ …'. וכך כותב אור החיים הקדוש (ט,יח):
'בא הכתוב לסדר כל בחינות הנהגות הענן, וללמד שבחן של ישראל שהיו חפצים באשר יחפוץ ה', והתחיל בענין אריכות זמן החניה ואמר כל ימי אשר ישכון הענן יחנו פירוש יחנו יחפצו לחנות …'
דומה המסע הזה ליציאתו של אדם לדרך כאשר אינו יודע מתי יגיע אל מחוז חפצו. אף אינו יודע מתי תהיה התחנה הקרובה, אם בסוף היום או בעוד מספר ימים. ואף כאשר הוא מגיע אל החניה, ומדמה בנפשו כי הגיע אל המנוחה ואל הנחלה בנווה מדבר שוקק מים – אינו יודע אם יישאר שם למשך לילה אחד או לתקופה ארוכה. מאידך גיסא, יכול הוא להגיע אל מקום קשה לחניה ולקוות כי לא תארך שהותו שם, תוך שהוא נאלץ להתכונן לאפשרות שישהה שם פרק זמן ארוך. כך היתה ההליכה של העם במדבר וכדברי ירמיהו: ' כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה'. הליכה טוטאלית אחר הקב"ה.
נקודה זו מלווה אותנו גם במסע שלנו בתוך ארץ ישראל פעמים זה נראה, שהמסע אל הגאולה קרוב ביותר ופעמים נראה שעוד רחוקה הדרך. יש לזכור שגם בארץ הקודש המסע לא מתוכנן על ידנו אלא אדון העולם מנווט אותנו ומביא אותנו בהדרגה אל המנוחה ואל הנחלה.