פעמים שהתדמית חשובה לאדם מהחיים
בפרשתנו, מופיע תאור קצר אודות הליכתם של משה ותלמידו יהושע לאהל מועד. הליכה זו היא פרק הסיום בהנהגתו של משה, והחלפתו על ידי יהושע וכך נאמר: (דברים לא, י"ד – ט"ו)
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד: וַיֵּרָא ה' בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל.
משה מלווה את יהושע אל אהל מועד על פי מצוות ה' – "וילך משה ויהושע". שניהם עומדים דרוכים כדי לשמוע את קול ה' מתוך אוהל מועד. הפסוקים אינם מתארים דו שיח כלשהוא, המתנהל בין משה ליהושע. הכתוב אינו חושף טפח או טפחים מרגשותיו של משה. המדרש מספר על התגלות של הקב"ה ליהושע ועל השיח בין הרב לתלמיד:
משנסתלק עמוד הענן, הלך משה אצל יהושע ואמר מה אמר לך הדיבור? א"ל יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך?! אותה שעה צעק משה ואמר מאה מיתות ולא קנאה אחת. (דברים רבא פרשה ט')
נדמיין את משה הרב, המתלווה לתלמידו ובהגיעם לאהל מועד בוחר הקב"ה לדבר ביחידות עם יהושע. תמול שלשום היה משרתו של משה, ולפתע נתייחד עמו הדבור.
התיאור העובדתי, המופיע במדרש לכאורה אינו מדויק. כאשר משה ויהושע ניצבים באהל מועד מיד מתגלה ה' למשה עצמו(טז – כב)
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ…
מהיכן סבר המדרש,שהקב"ה התגלה ליהושע הרי בתורה כתוב בדיוק הפוך שה' מדבר אל משה?!
כאשר מעיינים בהמשך הפסוקים מתבארת התמונה. לאחר שהקב"ה מודיע למשה מה יתרחש באחרית הימים פונה ה' פעם נוספת והפעם ליהושע בלבד וכך נאמר (פס' כג):
וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ.
בעוד משה עסוק בכתיבת השירה ("ויכתוב משה את השירה הזאת") מדבר הקב"ה ליהושע בלבד. ובנקודה זו מתמקד המדרש. משה מגלה סקרנות טבעית לשמוע את דבר ה' ופונה לתלמידו, יהושע כדי לקבל את המידע . להפתעתו, משיב תלמידו: "כשהדבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך"?!
משה מבקש לדלות מעט פרטים בנוגע לשיחה של ה' עם יהושע על מנת להישאר קצת בתמונה ותלמידו האהוב יהושע שומר את הקלפים אצלו, ואינו מעוניין לספר לו את תוכן השיחה. באותו רגע זועק משה העניו מכל אדם, זעקה גדולה ומרה: "מאה מיתות ולא קנאה אחת".
קנאה יכולה לצוף גם שהכוונה חיובית. שמא משה היה מעוניין לייעץ ליהושע מכוח ניסיונו הרב כמנהיג. ובכל זאת, לאחר שיהושע מסרב לדווח למשה על תוכן השיחה משה מקנא. הוא זועק ומגיב תגובה אנושית וטבעית שיש בה קנאה – "מאה מיתות ולא קנאה אחת".
הקנאה ממיתה את תדמיתו של האדם. פעמים, שהקנאה חוצה את הגבולות טוב לו לאדם למות ולא לקנא בחברו. חיים תחרותיים גורמים לקנאה. וכאשר הקנאה אוחזת באדם הוא מאבד את בטחונו העצמי, הוא מסיח את דעתו מתפקידו והוא משקיע שעות רבות במחשבות רעות הפוגעות בנפשו. אדם מייחס חשיבות עצומה לתדמיתו העצמית. טוב לו לאדם למות מוות גשמי, ובלבד שלא ייאלץ לראות במותה של תדמיתו העצמית. מוטב היה לו למשה למות בעבר הירדן ולא להיכנס לארץ, ובלבד שלא יראה עצמו יורד מגדולתו והופך למשרתו של יהושע.
משה רבנו מתגלם בפרשתנו כדמות אנושית ומדריך אותנו שהקנאה אינה פוסחת על איש אבל טוב שנדע: "מאה מיתות ולא קנאה אחת".