בעלי התוספות (שם ד"ה 'קללות') מוסיפים, שפרשת כי תבוא לעולם לא תחול בשבת הסמוכה לראש השנה, אלא נדרשת הפסקה של שבת בין פרשת הקללות (פר כי תבוא) לבין ראש השנה. לכן ישנן שנים, שאנו מפצלים בין פרשת נצבים לבין פרשת וילך וזו לשונם:
'לכך נראה לי הטעם, שאנו מחלקים אותן, לפי שאנו רוצים להפסיק ולקרות שבת אחת קודם ר"ה בפרשה, שלא תהא מדברת בקללות כלל, שלא להסמיך הקללות לר"ה.'
לדעתם, צריכים אנו להפסיק בין פרשת הקללות לבין ראש השנה. השבת נקרא את פרשת כי תבוא (פרשת הקללות) ובשבת הבאה, שחלה לפני ראש השנה נקרא את פרשת נצבים. כך נוצרת הפסקה בין הקללות להתחדשותה של השנה. ניתן לראות כאן תנועה נפשית הדומה לתהליך התשובה. הרב קוק מזהה שני שלבים בתהליך הנפשי של האדם, בעשותו תשובה ומחלקו לשני חלקים:
'חשבון הנפש וסלוד היראה, הם ניר התשובה. אומץ הדעת וצהלת הרוח – ראשית תבואתה.'
השלב הראשון הוא שלב חשבון הנפש. ייסורים ומכאובי נפש מעוררים את האדם לחשבון נפש, לשאלות ותהיות על דרכו הרוחנית. בשלב זה, הנפש סולדת ממעשיה הרעים, קרועה ובוכייה על מחדליה וחטאיה. באותה שעה נזכר האדם בצרותיו וייסוריו. הרב קוק מגדיר שלב זה בשם 'ניר התשובה', דהיינו שלב החריש השלב הבוסרי של התשובה. בסיומו של השלב הראשון שבו האדם מתפלל על 'תכלה שנה וקללותיה וייסוריה, מתחיל בנין הנפש. שלב הזריעה והנביטה, בו הנפש מתפתחת ופורצת קדימה, נבנית היא מחדש ומתמלאת ברוח חדשה. שלב אופטימי המבקש: 'תחל שנה וברכותיה'.
פרשת כי תבוא מלאה בקללות והיא משקפת את השלב המייסר והמייגע כך לא ניתן לסיים את השנה. לכן אנו מקדימים את קריאתה ובוחרים לסיים את השנה בקריאת פרשת ניצבים. זו שבת האחרונה לפני ראש השנה והיא משקפת את חידוש הברית עם הקב"ה באווירה אחרת ובלשון המדרש תנחומא (בובר) פרשת נצבים:
'אמר חזקיה בנו של ר' חייא, למה נסמכה פרשה זו לפרשת קללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים בפרשה זו (כי תבוא) , חוץ מארבעים ותשע שנאמרו בתורת כהנים, מיד הריקו פניהם, ואמרו מי יוכל לעמוד באילו, מיד קרא אותם משה, והיה מפייסן בדברים (אתם ניצבים)'.
חתימת השנה מלווה בסימן של פיוס, שלב שאנו מתעלמים מהייסורים ומכאובי הנפש ומתכוננים לשלב השני של התשובה שנעשה באטמוספירה אחרת ושונה, שיש בה רוחב הדעת וכלשונו של הרב: 'אומץ הדעת וצהלת הרוח'. בחלק גדול מקהילות ישראל אנו חוזרים על המעבר, שבין הייסורים והקללות לבין הבשורות הטובות והברכות גם בשעת בין השמשות, שבין השנה היוצאת לשנה הנכנסת. ר' אברהם חזן ניסח פיוט מיוחד בשם 'אחות קטנה' המשקף נכוחה את התחושה המיוחדת הזו. הפיוט פותח בדברים רעים, המשבשים את אווירת החג המיוחדת של בין השמשות. הוא נשמע יותר כמו קינה 'אל נא רפא למחלותיה', 'זרים אוכלים נחלותיה', ככל שמתקדמים בין בתי הפיוט, התחושה הולכת ומשתפרת, משהו נעשה נינוח ואופטימי יותר. לאחר הבתים הראשונים המונים את תלאות השנה החולפת מגיעים הבתים הבאים אשר כבר מכילים בקשות לשנה שמחה ומוצלחת יותר, 'נחה בנחת לנוה רבצה', ולבסוף הבית האחרון הפותח בקריאת העידוד 'חיזקו וגילו … ותעלו לציון ואמר סולו סולו מסילותיה'. בעוד שכל הבתים חותמים בפזמון – 'תכלה שנה וקללותיה' הרי, שהבית האחרון מסתיים ב'תחל שנה וברכותיה'. כך שהחג נפתח באוירה אופטימית המצפה לבשורות טובות לעם ישראל. התפר בין סופה של שנה לתחילתה יש בו מעבר חד בין זיכרונות פחות טובים לצפיות לבשורות טובות. יהי רצון שנזכה לתחל שנה וברכותיה.