לדעת רבי שמעון בן צמח דוראן הסבירות, ששני עדים ישקרו היא קטנה יותר. עד אחד יכול לשקר יחסית בקלות אולם, שבאים שני עדים זה מבצע מורכב יותר ובלשונו: 'שאין לחשוד בזה שני עדים כשרים, שאין לחשוד כלל לזרע ברוכי ה', שיהיו חצופין כל כך, שלא יתביישו זה מזה כיון, שהם מוחזקים בכשרות (תשב"ץ חלק א' עז)
גישתו של הרמב"ם לנאמנות עדים שונה. לדעתו, לא האמון שרוחש בית הדין לעדים הוא המכריע בקבלת עדותם אלא התורה גזרה, שאם יש שני עדים שנבדקו ונחקרו הרי שיכולים הם להעיד בבית הדין. וכך הוא כותב בהלכות סנהדרין (כד,א): 'אם כן למה הצריכה תורה שני עדים, שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן, אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר'. והדברים מתבארים יותר בהלכות יסודי התורה (ז,ז): 'כמו שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים ואף על פי, שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו, מעמידין אותן על כשרותן, ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו, ונאמר כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב'. לשיטתו, יתכן והעדים אינם דוברי אמת אבל הדיינים מקבלים את עדותם לאחר שנבדקו כי כך קבע הקב"ה. מחד ראיה נסיבתית מובהקת וברורה לא תתקבל בבית דין ומאידך עדותם של העדים תהיה קבילה. דוגמא לדבר, הגמרא בסנהדרין (לז ע"ב) דנה במקרה, שאדם רודף אחר שונאו וסכין בידו. הנרדף נכנס לבית ואחריו הרודף. אף שנכנסו העדים לבית ומצאו את הנרדף הרוג, והרודף אוחז בסכין מלאה דם אין בית הדין רשאי להרוג את הרודף אעפ"י, שקשה לחשוב על הסבר הגיוני אחר לסיבת הריגתו של הנרדף. ומצד שני, ניתן להסתמך על שני עדים שראו את הרציחה למרות, שאין וודאות שהעדים אינם משקרים. הוי אומר התשתית הראייתית בבית הדין נקבעת על ידי סדר המוכתב בתורה. יתכן והסיבה לכך, שהקב"ה נוכח במשפט ושותף להכרעה וכדברי הגמרא ברכות ו ע"א: ' ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם – שנאמר: בקרב אלקים ישפוט'. השכינה מצויה בבית הדין ומסייעת לדיינים, שלא תצא תקלה מתחת ידם. השראה לתפיסה זו ניתן למצוא בהמשך פרשתנו בנוגע לסוגיית עדים זוממים. כאשר שני עדים הגיעו לבית הדין, ולאחר מכן הגיעו שני עדים נוספים והזימו את הראשונים גוזרת התורה עונש על העדים הראשונים – 'וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.' העדים הראשונים נענשים בעונש, שהיה אמור לקבל הנאשם בגין עדותם השקרית. רש"י מביא את דברי חז"ל שדין זה תקף דוקא, שהנאשם עדין לא קבל את עונשו. ברם, אם הנאשם נענש אין העדים הראשונים נענשים ולא נחשבים כזוממים. ובלשונם של חז"ל: 'הרגו (את הנאשם) אין נהרגים (העדים) ותמהו הראשונים והאחרונים על הלכה זו והלוא קל וחומר הוא: מה אם רק זממו להרוג את הנאשם הם נענשים קל וחומר, שייענשו אם הנאשם כבר קבל את עונשו על לא עוול בכפו?!
בעקבות שאלה זו קובע הרמב"ן, שהואיל ושכינה שורה בבית הדין הרי, שהפסיקה שיצאה מבית הדין קבלה הסכמה אלוקית. כאשר הנאשם קבל את עונשו זו ראיה, שהעדים הראשונים הם עדי אמת, והסיבה לכך, שהתורה לא תאפשר שיצא מכשול בהכרעת הדיינים ולכן גם אם יבואו עדים זוממים לא נהרוג את העדים הראשונים, שכן סימן מובהק בידינו, שהנאשם לא נהרג לחינם. ונסכם בלשונו של הרמב"ן: 'ועוד שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי, כי המשפט לאלקים הוא ובקרב אלהים ישפוט. והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל, וההבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט.'