פרשת חקת- ועל ניסך שבכל יום

הקב"ה שולח נחשים שרפים הנושכים את העם. בנחשים לקו ובנחשים התרפאו. סוד הרפואה באמצעות נחש הנחושת מופיע במשנה  ראש השנה (ג, ח):'וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים.' לפי חז"ל הנחש על נס (מוט) מהוה אמצעי להשתעבדותו של המוכה לאביו שבשמים. אולם מדוע הדבר צריך להיעשות דוקא על ידי נחש?

הרמב"ן מסביר שיש כאן נס בתוך נס וכך הוא כותב: 'והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחלה… וידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו, כמו שכתוב בספרי הרפואות ומוזכר בגמרא במסכת יומא (פד א). וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך, שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם … וצוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף, הוא הממית אותם'.

הקב"ה ביקש לרפא את ישראל דווקא בדרך הפוכה ולא מקובלת, שכן את הנחש הממית דווקא יש להרחיק מהחולה. רק דרך רפואה נסית תשפיע על הבנתו של העם, שהקב"ה מכה והקב"ה מרפא. הסברה הפשוטה שהקב"ה מכה את העם דווקא בנחשים היא משום דיבתם הרעה והתרסתם כנגד הקב"ה. אולם הרש"ר הירש סבור שיש כאן לימוד על השגחתו של הקב"ה בחיי השגרה. לדעתו הקב"ה לא עשה כאן מעשה היוצא מגדר הטבע ולא ברא 'יש מאין' נחשים. הקב"ה אסף את כל הנחשים שהיו במדבר ושילח אותם בישראל. בדרך זו למד העם, שהכל תחת השגחתו יתברך. גם כאשר ההליכה במדבר נראית טבעית, ביטחונו של העם  מוענק על ידי הקב"ה. לאחר שהנחשים פגעו בישראל, נוצרה הזדמנות חינוכית להרגיל את העם למחשבה שונה. העם שהורגל בניסים גלויים, נדרש להבין שהנהגתו של הקב"ה היא גם במה שסמוי מהעין. הנשוך שרואה את הנחש מולו, זוכר  שהקב"ה שומר עליו בכל רגע ורגע. וכך כותב  הרש"ר הירש: 'כך ירגיש תמיד בקיומן של הסכנות שהגנת ה' מעבירה אותנו על פניהן, בכל יום ובכל שעה, בלא שנהיה מודעים להם. ונמצא, שכל נשימה בחיינו תהיה מתנת ה' וטובו ונהיה בכל עת נצולים'.

 

דבריו של הרש"ר הירש נתמכים מדברי חז"ל השואלים במשנה: "וכי נחש ממית? וכי חז"ל אינם יודעים שנחש נושך וממית, והרי משנה מפורשת: 'נחש מועד לעולם'? חז"ל מבקשים להדגיש לנו שלא הנחש ממית אלא החטא ממית. פרשתנו מכריעה במחלוקת שבין רבי חנינא בן דוסא ותלמידי בית המדרש. בעוד שרבי חנינא בן דוסא נוטל את הערוד (נחש) על כתיפו לבית המדרש ואומר: "לא הערוד ממית אלא החטא ממית". משיבים התלמידים: 'אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.' רבי חנינא מנסה לשכנע את תלמידי בית המדרש כי אין הנחש ממית אדם אלא אם כן הוא חוטא, וכך מותו של הנחש אינו אלא תוצאה טבעית שלנתקף (רבי חנינא)  אין בו רבב. תלמידי בית המדרש חלקו עליו והעדיפו לפרש את הריגת הנחש כאות לכוחו המַגי של ר' חנינא. פרשתנו הכריעה שהחטא הוא ממית והקב"ה מרפא. אם כן, בכל רגע ורגע מתרחש נס. דווקא בתקופה מודרנית בשעה שהעוצמה האנושית נמצאת בפריחה, צריך להכיר שכל נשימה שאנו נושמים וכל תנועה של גופנו, היא מתנת בורא עולם.  וכך אנו אומרים מדי יום ביומו   'ועל נסיך שבכל יום'.

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });