שתי תפילות נאמרות מפיו של משה על עם ישראל. האחת נאמרת בעטיו של חטא העגל והשנייה נאמרת לאחר חטא המרגלים. בתפילתו הראשונה לאחר חטא העגל מזכיר משה את האבות (לב,יג): 'זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם'. חז"ל הבינו שזה היה היסוד לסליחה (שבת ל ע"א): 'שכשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה, וכשאמר 'זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך' –מיד נענה'. וכן במדרש נוסף דברים רבה (ליברמן) פרשת עקב מדגישים חז"ל, שהקב"ה סלח בזכותם של האבות: 'אמר לו עשה בזכות ג' אבות, זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, כיון שהזכיר משה זכות [אבות], מיד א"ל הקדוש ברוך הוא סלחתי כדבריך'.
אולם לאחר חטא המרגלים משה מדגיש פן אחר (במדבר יד,יג – טז):'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ … וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר'.
משה מזהיר דוקא מחשש של חילול ה'. אכן התוצאה הייתה, שבעוד שלאחר חטא העגל אינו נענש אותו הדור הרי שלאחר חטא המרגלים נידון הדור למות במדבר.
הרב נריה בספרו 'נר למאור' מסביר, שחטא המרגלים הוא תוצר של פחד שליווה את העם משלב יציאתם ממצרים כך שאפילו לאחר, שקבלו את התורה ובנו את המשכן נעדרה מהם רוח אמונה והיה באותו הדור קלקול פנימי. לא שרתה בתוכם רוח גבורה לכבוש את ארץ ישראל באמרם: 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה.' בסיטואציה זו לא שייך להזכיר את זכותם של האבות לסליחה וכפרה שמא עדיף, שהדור הבא ייכנס במקומם. הטעון היחידי שמשתמש בו משה הוא החשש מחילול ה' שאינו קשור לטיבו של הדור אלא לכבודו של הקב"ה, שיאמרו אומות העולם, שהוציאם ממצרים ואין בכוחו להכניסם לארץ. אולם בשעת עשיית העגל הם חטאו וכפרו בה' באמרם: 'אלה אלוהך ישראל' כאן נדרש משה לחשוף את השורש הפנימי של האומה הישראלית והזכיר את זכותם של האבות. אם יהיו מודעים לשורש הפנימי שבתוכם הרי שיוכלו להתמודד כנגד הכפירה. משה אינו מסתפק בכתב ההגנה להזכיר את זכות אבות אלא הוא גם סבור שלא הוגן לשפוט את עם ישראל על חטאו בעגל – 'וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה'. מדוע בוחר משה לשאול את הקב"ה דוקא שאלה קנטרנית שכזו? האם לא ראוי להעניש את ישראל לאחר חטא כה גדול מיד לאחר מעמד הר סיני?! המדרש מבקש להשלים את הפער וזו לשונו:
"אשר הוצאת מארץ מצרים" – מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים? אלא אמר משה: "רבון העולם, מהיכן הוצאת אותם? לא ממצרים, שהיו כולם עובדי טלאים?! א"ר הונא: משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות. המבוי עשה שלו והאומנות עשתה שלה, והנער כבחור עשה שלו יצא לתרבות רעה. בא אביו ותפסו עם זונה והתחיל האב צועק ואומר הורגך אני! היה שם אוהבו אמר לו: "אתה אבדת הנער ואתה צועק כנגדו?! הנחת כל האומניות ולא למדתו אלא בשם. הנחת כל המבואות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות". כך אמר משה: "רבון העולם! הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים, שהיו עובדים טלאים ולמדו מהם בניך ואף עשו עגל!
משה מטיל את האחריות של חטאי העם גם על הקב"ה. הורתו ולידתו של העם במצרים היתה בעוכריו. קשה לצפות ששהות ארוכה בארץ שמלאה בגלולים ורשע תניב פרות מתוקים. השהות במצרים תבעה מחיר גבוה שאת אותותיו אנו מוצאים בחטא העגל. מצד שני יש פוטנציאל בעם עצמו שמקורו בזכות אבות.
ניתן אף ללמוד מכך מסר חינוכי שבחלק מהמקרים אין להטיל את האשמה על ילדנו בלבד, שמא יש לבדוק את עצמנו שההתנהגות נבעה מחידלון חינוכי שלנו.