ומעיר אברבנאל בתחילת הפרשה: ' הרי פרשה זו עצמה נשנית בסדר אמור אל הכהנים בלי שום שינוי רק, שכאן אמר ואתה תצוה מבלי דבור ושם נאמר (פרשת אמור) וידבר ה' אל משה לאמר צו אל בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וגו' ושם היה מקומו הראוי וזמנו ההגון ולמה נאמרה אם כן במקום הזה ללא צורך'. ואכן מה היה הצורך לכפול את הציווי של הבאת השמן והדלקת הנר זאת ועוד, האם היה נכון למקם את המצווה בטבורה של פרשה שעוסקת בבנין המשכן כליו ובעשיית הבגדים?
הרמב"ן (ויקרא כד,ב) מציע להבחין בין שני הציווים. הציווי הראשון (בפרשת תצוה) היה כולו נדבה כל מי, שהיה ברשותו שמן תרם את חלקו. לאחר שכלה השמן היה צורך לתת שמן, ולגייס אותו מהצבור. הנתינה הראשונה מקורה בנדיבות לב, הנשיאים הביאו שמן מתוך התלהבות סוחפת. ברם, הארה זו חסרון לה – הארת שעה היא. מושתתת היא על ראשוניות שאינה עומדת לאורך זמן, ואינה יפה אלא להאחיז האור בלבד ברגע הראשון ולא לתמיד. אין כאן העלאה ממשאלא הדלקה בלבד ואנו מצווים 'להעלות נר'. כנגד כך מצווה התורה בספר ויקרא על הבאת שמן, שבא משל ציבור, בשמן הבא מתוך תרומת חובה. שלא כקודמתה – משתפת היא את הכלל כולו, כאשר חלקו של כל אחד שווה. הארה זו קובעת מסגרת מתוך מינון מדויק – העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. זאת ועוד, יוצקת היא את השלד לתוך אותה עשייה מתלהבת, נותנת לה את ממד הקביעות. אולם הרמב"ן לא התייחס לשאלת מיקומה של המצוה בטבורה של סוגית המשכן וכליו. נראה, שמצוה זו מבטאת משהו רחב יותר. אחד מתפקידיו של הכהן הוא הוראת התורה וכפי שכתוב מלאכי (ב,ז): 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא'. המלבי"ם בתחילת הפרשה מצטט את ר' ידעיה הפניני המקשר בין האדם לנר: 'התורה והאדם חבורם הוא נר אלקים בארץ, התורה היא להב מתפרד משביב היושבי בשמים, והאדם בשני חלקיו אבוקה שואבת אורו, גוו פתילה נפתלת, נשמתו שמן זית זך, בהסכמתם והצמדם יתמלא הבית כולו אורה' כלומר, המצוה להעלות נר אינה טכנית אלא היא מבטאת את העלאת האדם, ורוממות נפשו בעת שמקיים מצוות ולומד תורה. שמא, מיקומה בפתיחת הפרשה היא להדגיש את תפקידו של הכהן בטרם שעוסקים אנו בבגדיו – להדליק את הנר – את עם ישראל לעבודת השם. גם רש"ר הירש מדגיש שמדובר במצווה ייחודית. הספרא דורש: 'להעלות נר תמיד – שתהא שלהבת עולה מאליה'. הרש"ר הירש דורש, שתפקידו של הכהן להדליק עד אשר תהיה שלהבת עולה מאליה ותרגם את דרשתם לתבונה חינוכית. וכך הוא כותב: 'תכליתו של הרב המלמד תורה את תלמידיו הוא לעשות עצמו מיותר כלפי תלמידיו ואין תכליתו להשאיר את העם הלוקח תורה מפיו את ההדיוטות בתלות מתמדת ברבם, שיהיו נזקקים לו ומייחלים למוצא פיו.' לדבריו, הצלחה חינוכית היא להעמיד את המתחנך על רגליו – עד אשר שלהבת עולה מאליה. ובדומה לכך ניתן למצוא אצל אבן שושן: 'הקנית הרגלים, דרכי חשיבה והתנהגות פתוח מידות, האופי והכשרים הרוחנים של החניכים להשגת מטרה אידיאלית מסוימת. (מילון אבן שושן ערך "חינוך"). אם כן, כל בקר הכהן הגדול מעורר אותנו ומדליק את הנר על מנת, שאנו נוכל להמשיך בכוחותינו שלנו את עבודתו. הגדרה זו כוחה יפה לכל תקופה, שכן אנו ההורים והמחנכים נדרשים לעצב את הנער ולהקנות לו הרגלים. אנו מעניקים לו אמצעיים שבהם הוא יוכל לעמוד על רגליו. שלא יצטרך תמיכה מתמדת. להקנות לו חושים רוחניים ורגישות חברתית. לא ליצור אצלו תלות תמידית אלא להקנות לו כלים של חשיבה עצמית ובקורתיות. הקניית הרגלים אינה באה מתוך מעשה חד פעמי, גם אם נארגן פרויקט חד פעמי ומשמעותי כדוגמת הנשיאים שהביאו את השמן למאור, לא נוכל לחנך להרגלים. הדרך היחידה והמשמעותית ביותר היא 'להעלות נר תמיד' לחנך בקביעות ולשמור על תמידיות. כדוגמת השמן שמובא מדי יום להדלקת נר התמיד. יש לאמץ מסירות נפש בבקר ובין הערבים. לשנס מתנים עד אשר נרגיש שהשלהבת עולה מאליה ומאירה את פנינו.