וזו לשונו: 'תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'. (סנהדרין צד ע"א) ר' פפייס תמה על עם ישראל על כך , שאינו מודה לבורא עולם ובהמשך ר' פפייס אינו חוסך שבטו גם מחזקיה המלך:' תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא לחזקיה וסייעתו שלא אמרו שירה, עד שפתחה הארץ ואמרה שירה שנאמר: מכנף הארץ זמרת שמענו צבי לצדיק'. ר' פפוס היה ידוע כדמות קיצונית ובכמה מקרים ר' עקיבא השתיקו – 'אמר ר' עקיבא דייך פפוס…". (מכילתא ר' ישמעאל פרשה ו'). בכל זאת נראה שביקורתו של ר' פפוס על חזקיה מוצדקת. חזקיה שנעשו לו נסים רבים אינו אומר שירה, ולכן כאשר עלתה מחשבה לפני הקב"ה שיהיה משיח אמרה לפניו מידת הדין: "רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח? לכך נסתתם". (סנהדרין צד ע"א)
אולם כיצד ניתן להבין את ביקורתו של ר' פפוס על עם ישראל? וכי ישראל לא ברכו את ה' ב'שירת הים'?
ניתן להבחין בין בקורתו על ישראל, ובין ביקורתו על חזקיה. בעוד שר' פפוס מבקר את חזקיה על כך שלא אמר 'שירה' , הרי שאת ישראל הוא מבקר על כך שאינם אומרים 'ברוך ה'.
שירת הים היתה ספונטאנית. מיד לאחר התרחשותו של הנס אומרים ישראל שירה – 'אז ישיר משה ובני ישראל'. אולם לאחר מכן העם עובר ניסיונות קשים ונסים מורכבים. כאשר הנסים והמופתים הופכים להיות חלק משגרת החיים עלולים לשכוח מלומר 'ברוך'. כאשר יתרו מגיע מרחוק ושומע את ספור יציאת מצרים ממשה, מיד הוא מארגן סעודת מצוה: 'וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים… ' (שמות יח ,יב) . דוקא יתרו שבא מבחוץ, מעין 'אורח לרגע' יכול להתרגש מחדש מהנסים ולעורר את העם כולו לומר 'ברוך'. יתרו באופיו הוא איש מפרגן, היודע להכיר בטובה שנעשתה לו. לפני שנים כאשר משה הציל את בנותיו הוא הוכיח אותן: 'וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם'. יתרו גוער בבנותיו על כך שלא הכירו טובה לאיש שהצילם, הוא מבקש מהן שיזמינו אותו לביתו. אף כעת, כאשר הוא שומע על הנסים הגדולים, על הטוב האלוקי הוא משנס את מותניו ומארגן סעודת הודיה. יתרו הוא גם תיאולוג – 'כהן מדין' ולכן בשמעו את הנסים הוא מכריז: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם".
ברכתו של יתרו אומצה לדורות, וחז"ל קבעו הלכה: 'הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה … מנא הני מילי? [מנין הלכה זו] אמר רבי יוחנן, דאמר קרא: "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל'. (ברכות נד ע"א)
יתרו מלמד אותנו שחובת התודה היא נצחית ועל בניה של האומה מוטלת חובה לברך על מקומות שנעשו בהם נסים לישראל מהעבר הרחוק. אסור להסתפק רק באמירת שירה באותו רגע שמתרחש הנס. יש צורך להכיר בטוב לאורך זמן. ולכן גם ברצף האירועים האינטנסיבי מירידת המן ועד מלחמת עמלק בזמן שיציאת מצרים נהפכה לאירוע היסטורי מגיע יתרו ומעורר את ישראל – בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם.