משה רבנו גדל והתחנך בבית פרעה, וכשנודעה לו זהותו היהודית, יצא אל אחיו לראות בסבלותם. וכך נאמר (שמות ב,יא – יב) :
'וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל'.
האם כך היה על משה לנהוג? מסבירה הגמרא (נח ע"ב): 'אמר רבי חנינא: נכרי שהכה את ישראל – חייב מיתה, שנאמר: ויפן כה וכה וירא כי אין איש [ויך את המצרי]'.
הרמב"ם הלכות מלכים (י,ו) פוסק: 'עכו"ם שהכה ישראל אפילו חבל בו כל שהוא אף על פי שהוא חייב מיתה אינו נהרג'. ומסביר הכסף משנה שלדעת הרמב"ם אינו נהרג על ידי בית דין והפסוק – 'ויפן כה וכה הוא אסמכתא בלבד.
ואם כן אפילו בית-דין אין הורגים עכו"ם שהכה ישראל, כלומר אפילו אם ההכאה נעשתה בהתראה ועדים, ואיך משה רבינו הרג את המצרי שלא כדין? הרמב"ן מסביר שמשה פעל מתוך סערת רגשות. ברגע שנודע למשה שהוא יהודי יצא מהארמון לראות את שלומם של ישראל. בצאתו לשטח נוכח לדעת אודות הסבל הגדול, שהם עוברים ומסביר הרמב"ן: 'ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה (את העברי) הנלחץ'. נראה שלדעת הרמב"ן משה לא נהג כשורה, ולכן מלמד עליו זכות וקובע, שמפאת מעמסה רגשית, שחווה באותה העת החליט לשלוח ידו במצרי. ביקורת חד משמעית נוכל למצוא בדברי המדרש (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד שנו) המתאר דיאלוג בין הקב"ה למשה. משה מבקש מהקב"ה שיאפשר לו לחיות חיי נצח, לדעתו זו תהיה תרומה גדולה גם לעם ישראל, כך שכל דור יוכל לפגוש את מקבל התורה, הדמות שראתה את אלוקים פנים אל פנים. וכך מתנהל הדיון:
'אמר לו הקב"ה, משה בן מי אתה. אמר לו, בן עמרם. ועמרם בן מי הוא, אמר לו בן יצהר. ויצהר בן מי הוא, אמר לו בן לוי. אמר לו הקב"ה, נשאר מהם שום אדם חי? אמר לו: כולם מתו. אמר לו הקב"ה, ואתה רוצה לחיות? אמר לו: רבונו של עולם אדם הראשון גנב ואכל מה שלא רצית וקנסת עליו מיתה, ואני גנבתי כלום לפניך?! וכבר כתבת עלי לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, ואיך אמות. אמר לו הקב"ה: כלום אתה גדול מנח? אמר לו: כן. נח הבאת על דורו מי המבול ונח לא ביקש רחמים על דורו, ואני אמרתי: ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. אמר לו: כלום גדול אתה מאברהם שנסיתי אותו בעשרה נסיונות? אמר לו: אברהם יצא ממנו ישמעאל שיאבדו בניו את בניך. אמר לו: האתה גדול מיצחק ? אמר לו: יצחק יצא מחלציו מי שיחריב את ביתך ובניו יהרגו את בניך כהניך ולווייך. אמר לו הקב"ה, כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי? אמר לו משה: ואתה הרגת כל בכורי מצרים, ואני אמות בשביל מצרי אחד. אמר לו הקב"ה: ואתה דומה אלי ממית ומחיה, כלום אתה יכול להחיות כמוני?.
מדברי מדרש מתבאר כי אכן נענש משה רבינו גם בגלל אותו מעשה של הריגת המצרי ללא דין, כי להרוג רשאי הקב"ה בלבד שהוא ממית ומחיה, או בתי-הדין הדנים בשליחותו של הקב"ה. משה הרג מצרי שהתעלל ביהודי, הוא לא היה חף מפשע, והיה שייך לאומה שלמה שהתעללה בעם ישראל, ולכאורה היה מצופה, שתגובתו של משה תזכה לתמיכה אלוקית. בכל זאת, נשמעה ביקורת נוקבת של הקב"ה על מעשהו של משה. אמנם ישנם מדרשים אחרים (כגון:ילקוט שמעוני תהילים רמז תרצז) המצדיקים את מעשהו של משה ולטענתם התייעץ משה עם בית דין של מעלה. אבל המסר המובהק של מדרש זה הוא ריסון האדם משפיכות דמים גם, שקשה לו לעמוד מול מציאות נוראית ובלתי נסבלת מבחינה מוסרית. מכאן נלמד עד כמה חמורה היא עבירת שפיכות דמים, שאפילו למשה רבינו אבי הנביאים, שדיבר אתו ה' פנים אל פנים כדבר איש אל רעהו, לא נסלח לו, גם אם לכאורה היה צדק במעשהו. עד כמה דברים אלו קשורים לתקופה הסוערת שאנו עוברים בימים אלו, שגם בעת הזו יש להבחין בין פעולות שמטרתן הגנה עצמית לבין פעולות נקם המוגדרות כרצח לכל דבר.