פרשת ויגש- לדעת להתעניין באחרים

פרשתנו מתארת את המפגש המרגש בין יוסף לאחיו ובין יוסף לאביו. אותם בנים  שהראו לאביהם כתונת פסים מלאה בדם, מבשרים כעת לאביהם שיוסף חי. הפסוקים מתארים את החשדנות  של יעקב לשמע הבשורה – ' וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם'. ברם, ברגע שיעקב מבחין בעגלות, שהביאו בניו  ממצרים הוא משתכנע שיוסף חי ומושל במצרים: 'וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם'. (מה, כו – כז).   מה היה מיוחד באותן עגלות, שגרמו לתפנית חדה באמון שנתן יעקב לבנים?

רש"י במקום מפרש שיוסף מסר ביד אחיו את העגלות, שיזכירו לאביו את הסוגיה האחרונה שלמדו בחברותא. יוסף שולח "קוד זיהוי" שבאמצעותו יעקב ייתן אמון בבניו. הלימוד האחרון היה כאשר יוסף נשלח  למשימה המאתגרת של  חיפוש האחים וכך אומר לו יעקב (לז יג) : 'לכה ואשלחך אליהם' – ומסביר כלי יקר, שיעקב ליווה את יוסף לדרכו, שהרי מסורת אבותיו בידיו  שיש ללוות את היוצאים לדרך.  יעקב אימץ זאת מאברהם  סבו, שליווה את המלאכים  (שם יח טז) : 'ואברהם הולך עמם לשלחם,'  והסביר רש"י ששילוח הכוונה  לליווי.   יעקב  מלווה את יוסף ומדריך אותו אודות מצוות הלוויה, וכך דנו בפרשת  עגלה ערופה, שבמהלכה מצהירים זקני העיר:' ידינו לא שפכו את הדם הזה שלא פטרנוהו בלא לויה' (סוטה מה ב) . ומן הסתם נהג כך יוסף כשליווה את אחיו ושלח עימם עגלות. כשחזרו אל יעקב הם מספרים לו את ההלכה החשובה שלמדו מיוסף ובכך נסגר המעגל שגרם ליעקב להאמין להם. 

ניתן להסביר את רש"י בצורה אחרת. יוסף דווקא מבקר ברמז את יעקב אביו.  כאשר נמצא  הרוג בקרבת העיר ואין אנו יודעים מי רצחו חייבים זקני העיר להצהיר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. זקני העיר אינם חשודים על הרצח אבל הם עורכים חשבון נפש נוקב על כך, שהנרצח אכן היה מצויד כראוי מפני המזיקים. יתכן וישנה כאן נימה של בקורת על יעקב האב, ששולח את יוסף למקום סכנה אל העיר שכם המועדת לפורענות, לחפש את האחים ששונאים את בעל החלומות. יעקב שלמד חברותא עם יוסף ולמדו מהי אחריות עקיפה שולח את בנו לתור בחזית מסוכנת. התחושה הזו מלווה את יעקב שנים רבות עד אשר יוסף שולח את העגלות שמבשרות לאב שאכן הוא חי . יתכן שיעקב היה מוכן להאמין שיוסף חי אבל הוא התקשה להאמין, שיוסף הבן מושל על ארץ מצרים ועדיין שומר על זהותו כיהודי. העגלות מעידות על זהותו של יוסף כיהודי ירא שמים שזוכר היטב את משנתו הסדורה של אביו.

הלכה זו שלמדו יוסף ויעקב יחדיו שהייתה שגורה בפיו של יוסף צריכה ללוות אותנו בחיינו. כיום אין אנו נדרשים ללכת וללוות אנשים ההולכים בדרכם מעיר אחת לשנייה. אנשים נוסעים ברכבים ואינם צועדים רגלית. יתכן  ומצווה זו כוחה יפה בחיים קהילתיים.  לא ליווי בדרך עסקינן, אלא בליווי בתוך הקהילה עצמה. הדבר בא לידי ביטוי בדרישת שלום לחברי הקהילה. אנשים יכולים לחיות ולמות בעיר גדולה מבלי שאיש ידע על קיומם. תחושת הבדידות הזו מכבידה לאין ערוך בתוך חברה ובין בני אדם. אדם המנותק מחברה דומה למת. חברה זקוקה לחשבון נפש האם היא ערוכה לזה?. יש ליצור מסגרות קהילתיים, שיאפשרו זאת ויעצימו את המודעות  להתעניין בשלומם של אנשים בכלל – ושל אורחים או מצטרפים חדשים בפרט – ולדאוג שלא יהיו בודדים. פעמים חיוך מועיל לחבר הרבה יותר מאוכל ומשקה; החיוך נותן לו הרגשה טובה של חום ושל התעניינות.

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });