פרשת וישלח – אנטישמיות היא עובדה

רגעים מתוחים עוברים על יעקב בשעה שהוא מזהה את עשו מרחוק (לג,א): 'וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת'.

יעקב  מוכן לכל תרחיש אולם, ההפתעה לא איחרה לבוא (לג,ד) : 'וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ'.

לפי פשוטו של מקרא עשו אינו מתכוון לפגוע ביעקב. תחושת האחווה פיעמה בתוכו וריגשה אותו עד שגרמה לו לבכות. בחמישה-עשר מקומות במקרא – עשרה בתורה, ארבעה בנביאים ואחד בספר תהלים – מסומנות נקודות מעל אותיות מסוימות. וכן בפסוק שציטטנו מצויות שש נקודות מעל המילה  – 'וישקהו' שהביאו לדרשה ייחודית  מבית מדרשו של ר' שמעון בר יוחאי: 

'יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל לבו. אמר ר' שמעון בן יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו'

רבי שמעון מזהיר מפני רגעי השלווה, שעלולים לעוות את המציאות. אמנם, ישנם רגעים שגם השונא הגדול מסוגל לנשק, אבל אל לנו להסיק מכאן מסקנות מרחיקות לכת. בדרך כלל, ר' שמעון אינו מסתפק בגזירת הכתוב, אלא מבקש הוא לדעת טעמה של ההלכה. ובלשונה של הגמרא: 'ורבי שמעון דריש טעמא דקרא' (בבא מציעא קטו ע"א). בדרשה העוסקת בשנאת הגויים רבי שמעון  נחרץ יותר מתמיד ומנסח כלל מופשט וסתום, ללא הסבר לוגי: 'הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב' – שנאתו של עשו ליעקב היא הלכה פסוקה ללא טעם וסיבה.

היו שביקשו לפקפק על קביעה זו  באמצעות כלים פילולוגים (בדיקת עדי נוסח) ותגליתם מרשימה לא נמצא בשום כתב יד של הספרי (מקורה של קביעה זו) את המילה 'הלכה'. במקומה כתוב כך:  'והלא בידוע שעשו שונא ליעקב'. ואעפ"י כן העוקץ נותר על כנו. אמנם באותה עת נכמרו רחמיו של עשו אבל ברוב התקופות קיימת שנאה היא ידועה ואסור להכחישה.  ר' שמעון שאמר את דבריו לאחר גזרות אדריינוס ידע מתוך הרצף ההיסטורי של האומה היהודית, שזו מציאות. הרב משה פיינשטיין זצ"ל סבר שלא בכדי בקש רבי שמעון להגדיר את השנאה בתור הלכה כדי ללמדנו כשם, שלא ניתן לשנות הלכה קבועה כך לא ניתן לשנות את השנאה, שכן היא קבועה ואינה משתנית. (אגרות משה, חושן משפט ב,עז).

את ההשראה לשיטתו ספג רבי שמעון מהמפגש שהתקיים בין יעקב לעשו.  לאחר המפגש היה ניתן לצפות, שהאחים יוכלו לדור בכפיפה אחת. יעקב שלל אפשרות זו. לדעתו, גם פגישה מרגשת ונדירה מעין זו עם אחיו אינה יכולה לשכך את השנאה. יעקב נפרד לדרכו, ושואף לבנות 'סוכה' לעצמו ולהיפרד מעשו. "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת".

יעקב  הבין, שנשיקות הן זמניות יש להקים סוכה עצמאית ולהיפרד. יעקב מגלה את האנטישמיות המשקפת את  השנאה, על גווניה השונים.  מאז ועד עתה לא נס ליחה ולא פג תוקפה.  השנאה אינה תלויה בדבר, לא בתכונות אישיות של השונא ולא באופיו הלאומי, לא במצב כלכלי ולא בתנאים חברתיים, לא בהצלחת היהודים ולא בכישלונם. שונאים אותנו בתואנות אין ספור: על היותנו טובים מדי ועל היותנו מוצצי דם; על שאנו בדלנים ועל כך שאנו מתערבים בעמים יתר על המידה. שונאים אותנו בתקופות שפע כלכלי ורודפים אותנו גם בעת שפל.  מבט מעמיק לאחור, מבעד לכל הגלויות עד לימי האבות, מוכיח בבירור כי לא ניתן לתלות את האנטישמיות במצב נתון כלשהו. מאז ועד היום התרופה שתציל מסכנותיה של האנטישמיות היא ההיפרדות מהגולה והליכה בדרכיו של יעקב: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת". יש לעודד עליה ולארוז את החפצים, לקחת את המקנה, ולעלות לארץ ישראל – תחת כנפי השכינה. כיום אנו מרגישים דוקא את שנאתם של בני ישמעאל שהיא מכוונת לכל באי עולם גם לעשו וגם ליעקב – 'אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה' נתפלל שאל נקמות ה'  ישבית במהרה את חרבם וירבה השלום בעולם.