'וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ'. התיאור המיוחד של האהבה שליוותה את רגע הנישואין של יצחק ורבקה הוא ייחודי. ניסוח הכתובים מעיד על אהבה מיוחדת ויוצאת דופן, שכן יצחק מצא ברבקה תכונות הזהות לשרה אמו, שאליה היה קשור בעבותות של אהבה. אולם למרות אותה אהבה גדולה נחשפת בפרשתנו המורכבות שביחסיהם של יצחק ורבקה. נראה שיצחק ורבקה סובלים מתקשורת לקויה. במהלך הפרשה, אין אנו מוצאים שיחות אישיות המתקיימות בין יצחק לרבקה. למעט פעם אחת, שרבקה מדברת עם יצחק בשעה, שמבקשת היא לשלוח את יעקב למשפחתה בתואנה של מציאת אישה. רבקה מטייחת, שכן הסיבה המרכזית היא מפאת החשש שמא עשו יפגע ביעקב. גם לאחר, שגילה יצחק כי יעקב גנב את הברכות, ומן הסתם יכול היה להניח, שרבקה קשורה למזימה זו הוא אינו מטיח שום ביטוי של כעס כלפי אשתו. בעוד שמצאנו ביטויי כעס בין שרה לאברהם ("חמסי עליך") ובין רחל ליעקב ("הבה לי בנים… ויחר אף יעקב ברחל"), לא מצאנו מעולם ביטויים כאלה בין רבקה ליצחק. הרב נפתלי צבי ברלין מוולוזין (הנצי"ב) בפרושו על התורה מסביר את התשתית, שיצרה את המורכבות בזוגיות של יצחק ורבקה: "ותקח הצעיף ותתכס מרוב פחד ובושה כמו שמבינה, שאינה ראויה לו לאשה, ומאז והלאה נקבע בלבה פחד ממנו, ולא היתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב, אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם או שינוי דעה לא בושו לדבר רתת לפניהם; מה שאין כן רבקה. וכל זה הקדמה לסיפור שיבוא בפרשת תולדות, שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות, ומכל מקום לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים כי היא יודעת האמת כי עשו רק ציד בפיו, וכן בשעת הברכות…".
לדעת הנצי"ב הפערים תרבותיים בין רבקה ליצחק גרמו לתקשורת לקויה. כך התגלגלו הדברים ומערכת היחסים הזו הביאה להעלמת עובדות מיצחק – 'גניבת הברכות'. זאת ועוד, רבקה מטל שחר ילדותה עצמאית פעלתנית בעלת ביטחון עצמי ואין לה שום סיבה לפחד מיצחק. רבקה מודעת לכך, שישנם נושאים שהיא לא יכולה לספר ליצחק וסבורה היא, שיצחק לא יוכל להבין אותה משום שתכונותיו שונות. יצחק פאסיבי ויש בו תמימות. הוא שקוע במחשבות העליונות לכן כאשר היא מעלה את הרעיון, שיעקב יעזוב את הבית היא מנמקת זאת באופן אחר ובלבד שתושג המטרה. רבקה נמנעת מלהזכיר את החשש מהריגתו של יעקב אלא משכנעת את יצחק בנימוק של חיפוש אישה ראויה מבית טוב בדיוק כמו שאליעזר נשלח להביא אותה ליצחק.
חז"ל מקבילים בין רבקה לתמר: 'שתים הם שנתכסו בצעיף וילדו תאומים, רבקה ותמר, רבקה, ותקח הצעיף, תמר, ותכס בצעיף ותתעלף' (בראשית רבה פרשה ס )
ההקבלה בין תמר לרבקה קשורה לכיסוי הפנים באמצעות הצעיף. השימוש בו מסתיר את הכוונות האמתיות. שמא הצעיף מצביע על התנהגות כפולת פנים, על ערמומיות ורמייה של תמר ורבקה. שתי הנשים המצליחות להוציא את תכניתן אל הפועל. לשתיהן תכנית הקשורה בצאצאים והורשה. התכנית של רבקה ושל תמר נוגדות את רצון הגברים. יצחק רוצה לברך את עשו, ויהודה לא רוצה לייבם את תמר או לתת לה את שלה בנו. שתי הנשים פועלות בשעת כושר מתאימה לאחר, ששמעו מידע המזמן את עיתוי הפעולה. רבקה מבקשת באמצעות הצעיף לבטא את השונה שבין המשפחות בין משפחת אברהם למשפחת לבן בין תמימות לעורמה. ולכן נראה שכיסוי הצעיף של רבקה מבטאת בקשה ודרישה מיצחק לחשוף את האישיות הפנימית שלה. ושמא זו מטרתה של כיסוי ההינומא בשעת הנישואין. הכלה מכוסה בהינומא ובתום החופה ההינומא מורמת למעלה ומתחיל תהליך של חיפוש. ההינומא מזמינה את החתן שלא להיות שבוי באהבת האירוסין אלא עליו לצאת למסע הכרות מעמיק עם אשתו שיכול להתרחש רק במגורים בבית אחד מתוך מחויבות. רבקה התכסתה בצעיף ועל יצחק היתה מוטלת חובה לחשוף את רבקה ותכונותיה אולם נראה, שהוחמצה ההזדמנות על אף האהבה הגדולה השוני יצר פער שהיה קשה לגשר עליו.