'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים' (כד,סג)
מדוע יצחק יוצא לשדה? יתכן ומדובר בהתבודדות שנחוצה לו לאחר פטירת אמו, וכך כותב 'הכתב הקבלה': 'לעשות עסק בטיול על השדה כדי לפנות מחשבתו מן עסק היומי … ויבוא גם כן שימוש שיח על התנועה שתסתייע הנפש על ידי הדיבור … כדי להקל המוחש הפנימי העצום'. יצחק זקוק למנוחת נפש, ולכן בוחר הוא ליצור שיח פנימי עמוק מתוך התבודדות בשדה. חז"ל הבינו שלא מדובר בהתבודדות גרידא, אלא בתפילה וכך נאמר במסכת ברכות (כו ע"ב): '…יצחק תקן תפלת מנחה – שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב', ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר: 'תפלה לעני כי – יעטף ולפני ה' ישפך שיחו … ' תפילתו של יצחק ייחודית בכך שהיא מתקיימת בשדה, ולא במקום סגור ומוצנע. יצחק יוצא להתפלל בשדה משום שזה מקומו הטבעי. היחיד מבין האבות, שהיו לו שדות היה יצחק. אברהם ויעקב היו רועי צאן. אברהם ויעקב נדדו ממקום למקום על מנת להימנע מכל עימות אפשרי עם תושבי הארץ. יצחק נטע וזרע והתמקם במקום קבוע, ולכן לא יכול היה יכול לעזוב את נחלתו ולעבור למקום אחר. זאת ועוד, תפילתו של יצחק היא זעקתו של חקלאי המבקש גשם ומטר להצמחת התבואה.
אולם ניתן להציע הסבר אחר ושונה, ליציאתו של יצחק לשדה. כאמור, תפילתו של יצחק היא תפילת מנחה, וכבר הרבו חז"ל לשבח את תפילת מנחה מכל התפילות: 'ואמר רבי חלבו אמר רב הונא לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה'. (ברכות ו' ע"ב) הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל מסביר, שתפילת מנחה שונה במהותה משחרית וערבית. אדם מתפלל שחרית בטרם צאתו לעבודה, ולאחר שובו מהעבודה מתפלל ערבית. בדרך כלל, התפילות הללו הן תפילות המתקיימות בבית הכנסת, הסמוך לביתו של האדם. לעומת זאת, תפילת מנחה תופסת את האדם בעיסוקיו וטרדותיו. בשעה זו, מתגבר הוא כארי ומסיר את טרדותיו ומכוון לבו לאביו שבשמים. תפילת מנחה מעידה, שעבודת ה' אינה מנותקת מהעיסוק היומי של האדם. כך גם יצחק יוצא לשדה, הוא מוטרד משליחותו של אליעזר, עצוב ומדוכא בעטיה של מיתת אמו. יצחק בוחר לצאת לשדה באמצע היום בזמן, שכל האנשים עובדים ועסוקים ושופך שיחו לפני קונו. אדם במהלך היום טרוד ומודאג, וזה אתגר עבורו לסלק טרדותיו ולכוון. זאת ועוד, תפילת מנחה עדיפה על פני שאר התפילות. ר' נחמן כותב: "דע! כשאדם מתפלל בשדה אזי כל העשבים כולם באים בתוך התפילה ומסייעים לו ונותנים לו כח בתפילתו וזה בחינת שנקראת התפילה שיחה בחינת שיח השדה" (ליקוטי מוהר"ן תנינא י"א). כאשר אדם יודע ומכיר את שבילי השדה אזי כל הבריאה מתלווה לתפילתו – 'הללו את ה' מן הארץ ההרים וכל הגבעות עץ פרי וכל ארזים …' אולם לא דיה בתפילה בשדה, אלא זקוק הוא האדם להתחבר לסביבתו וכלשונה של הגמרא: "לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות". (ברכות לא ע"א)
כאשר אדם מתפלל בבית המדרש יתפלל בבית שיש בו חלונות היכולים להשקיף החוצה. לא יתפלל כאשר הוא מנותק מסביבתו, אלא יהיה מחובר בנימי נפשו אל הסביבה שבה הוא חי. אדם לא רק צריך לשוח בשדה, אלא לשוח בשבילי העיר להכיר את העם, ולדעת לשלב את צרכי הרבים במסגרת תפילתו.
תפילת מנחה מתקיימת בשעות היום בזמן שהאדם נמצא ברשות הרבים. מתפללים בשעת ההפסקה במפעל או בשדה או במשרד ובכל מקום שיש בו אנשים. זו הזדמנות מיוחדת להתבונן לא רק כלפי פנים אלא גם כלפי הסביבה. להקשיב למצוקות של האחר ולצרכיו המיוחדים. האטמוספרה הזו מעצימה את להט התפילה, ושעת הטרדות היא שעה שיכולה ליצור תפילה מיוחדת ואיכותית.