תהליך ההיטהרות של המצורע מורכב. במהלך טהרתו נדרש המצורע להביא עץ ארז , שני תולעת ואזוב. כידוע קומתו של עץ הארז מתנשאת לגובה רב אף לשלושים מטר ויותר, ועוביו יכול להגיע לשנים עד שלושה מטרים מצד שני, האזוב הוא צמח תבלין נפוץ. על השילוב שקיים בין עץ הארז לאזוב מסבירים חז"ל (רש"י ויקרא יד,ד): 'עץ ארז – לפי שהנגעים באים על גסות רוח מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת ואזוב'. ומפרש בעל שפת האמת: 'מגביה שפלים ומשפיל גאים" – מאחר שמגביה השפל למה משפיל כדי להגביהם? אך כשמגביה שפלים שיישאר שפל אף שהוא מוגבה'. אדם אינו צריך לשאוף להיות שפל, הוא אינו צריך לאבד את יחודו ולטשטש את יכולתו אלא עליו להישאר בגובה קומתו האמתית אבל להיות שפל בעיני עצמו. ומסביר ה"שפת אמת" שזו כוונת כתוב: 'כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אל יתהלל עָשִׁיר בְּעָשְׁרו.ֹ כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'. (ירמיה ט,כב – כג)
החכם הוא חכם, העשיר הוא עשיר, ואל להם להתעלם מייחודם ומרכושם. על החכם והעשיר נאסר להתגאות. הדרך שבה יוכלו החכם והעשיר לצמצם את גאוותם היא אם ישכילו לדעת שהכוחות האנושים הקיימים בהם, ורכושם הרוחני והפיזי הרי הן מתנת אל. הקב"ה מגביה אותנו, אבל הם נשארים שפלים.
משה רבנו שהוכתר ענו מכל האדם, הכיר בכוחותיו והיה מודע ליתרונותיו האנושים. אולם אעפ"י כן, נשאר שפל משום שהוא הכיר בכך שמדובר במתנת ה'. מי שמכיר בתכונותיו ומודע לכך שהקב"ה הוא שהעניק לו את כישרונו לא יגיע לידי גאווה, שהרי אין אדם מתגאה במה שלא שייך לו. מי שקומתו זקופה ובכל זאת מתגאה עלול לחלות במחלת הצרעת, שתוציא אותו מתחום החברה האנושית. בתהליך שבו האדם שב מבדידותו וירצה לחזור אל מקומו בתוך המחנה יידרש לעבור תהליך טהרה. התורה דורשת מהאדם לאחוז בארז ובאזוב ובכך יכיר ביכולתו הגבוהה כארזים ולמרות זאת יישאר שפל כאזוב.
אגודת אזוב הוזכרה לראשונה בו בזמן שיצאנו ממצרים. האם ניתן למצוא מכנה משותף בין השימוש באגודת אזוב בצאתנו ממצרים לבין שימושה בטהרתו של המצורע?
בפרשתנו, האזוב יחד עם שאר מרכיבי טהרת המצורע נטבל בדם הציפור השחוטה ובאמצעותו מזים על המצורע לטהרתו. גם בפרשת יציאת מצרים משמשת אגודת האזוב למריחת דם הפסח על המשקוף ושתי המזוזות על מנת לסמן את בתי בני ישראל האוכלים את קרבן הפסח בליל גאולת מצרים. גם המצורע הנמצא מחוץ למחנה וגם עם ישראל מצוי הרחק ממקומו הטבעי בתוך מצרים הטמאה. בשני המקרים הן ביחס לטהרתו של המצורע והן בהקשר ליציאת מצרים ישנה שאיפה למעבר ממציאות כלואה ומרוחקת לחירות או לסטאטוס של בן חורין השב לטבעו ולקהילתו. בני ישראל מרחו באמצעות האזוב את הדם על פתחי הדלת בעודם ממצרים על מנת להשתחרר ממעמד של עבדים ולהיות בני חורין – מעם משועבד לעם נגאל. מסלול דומה עובר המצורע שהטהרה מאפשרת לו לבוא ולהיכנס בשערי מקדש ולהקריב קרבן כשאר בני ישראל. טקס זה הוא אם כן לא טקס טהרה בלבד, אלא טקס בו עולה המצורע בהדרגה חזרה למעמדו הקודם למדרגה המאפשרת לו להיכנס בטהרה למקדש וקודשיו.
אם כן כיצד אגודת האזוב בכוחה להשפיע ולאפשר את המעבר ממיצר לחירות? נראה שיש שני אלמנטים משמעותיים האזוב והאגודה. הנמיכות והשִפלות הן תנאי הכניסה בסיסי להיווצרות אגודה אחת. האדם המצורע יוצא מחוץ למחנה ומתחיל לעבור תהליך של טהרה שמשמעותו שיבה למחנה. ניתנת לו הזדמנות לחשוב על מקומו בספקטרום שבין האזוב לבין הארז, להרהר על מעשיו ועל הלך רוחו. מבחינת החברה – האגודה – האזוב הוא העומד בשער הכניסה כדי להזכיר לאדם את חשיבות החברה, חשיבות האגודה, ואת מקומו החשוב של הפרט כחלק מיצירתה של אגודה זו.
אנו נמצאים בערב יום בעצמאות ונקודה זו מתחברת היטב ליום עצמו. כל אחד מאתנו אוחז באגודת אזוב הדומה בדיוק לזו, שאחזנו רגע לפני יציאתנו ממצרים. מחד, מדובר בחשבון נפש אישי ומצד שני הצורך בהעצמת כוחנו הלאומי. אם כל אחד יחוש את תחושת הענווה שבאזוב ויכיר בכוחו האישי שבארז יוכל להיות חלק משמעותי מאגודה רחבה של עם ישראל במדינת ישראל.
גילוח ותספורת לכבוד יום העצמאות
השנה יום העצמאות חל ביום חמישי ד' אייר. לכבודו של יום מותר להסתפר ולהתגלח החל משעות אחר הצהרים המאוחרות של יום רביעי ג' אייר .