פרשת יתרו – לעשות את יום השבת

המעיין בניסוח עשרת הדברות כמובא בספר שמות ובספר דברים יוכל להבחין בכמה הבדלים, מקצתם סגנוניים ואחרים מהותיים. נתמקד במצוות השבת: אפשר להצביע על שתי הבחנות משמעותיות – האחת בספר שמות: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" ובספר דברים: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקיךָ". ההבחנה האחרת היא בהנמקת השביתה. בספר שמות כתוב: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ", ובספר דברים: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹקיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". השבת בספר שמות היא זיכרון לבריאת העולם, ובספר דברים זיכרון ליציאת מצרים.

זאת ועוד, בדברות בספר שמות התורה מתייחסת לשבת כאל מציאות קיימת, והאדם נדרש לתפקד בהתאם לה. לעומת זאת בספר דברים נאמר שיציאת מצרים היא הסיבה לכך שעם ישראל צריך ליצור את השבת: "עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹקיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". הבדל זה משקף את הפער בין זכור לשמור. בספר שמות נאמר "זכור", שכן המצווה היא לזכור יום קיים על מנת לקדשו. בספר דברים נאמר "שמור", שכן עם ישראל חייב ליצור את היום באמצעות קידושו. בספר שמות האדם אינו שותף פעיל ליצירת השבת, ואילו בספר דברים הוא שותף ליצירת השבת ולכן הציווי הוא "לעשות את יום השבת".

דווקא בפרשיות המשכן אפשר למצוא בציווי על השבת את מעורבות האדם, בדומה לנאמר בספר דברים: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (שמות לא, טז), וכבר הקשה שם רבי שמחה מאיר מדווינסק: "הנה לשון עשייה על השבת, על ההעדר המלאכה וביטול העשייה, זר קצת" (משך חכמה). כלומר כיצד נוכל לעשות את השבת באופן מעשי ואקטיבי בעוד המצווה היא לשמור, שהיא תביעה להיות פסיבי? ואכן רבים מהמפרשים מסבירים את העשייה בהקשר להכנות לכבוד השבת, ובלשונו של רבנו בחיי: "על דרך הפשט לתקן לצרכי שבת מלשון: (בראשית יח, ז) "וימהר לעשות אותו", וכן: (שם, ח) "ובן הבקר אשר עשה", הכל לשון תקון, ובאור הכתוב שיהא אדם זהיר בכבוד שבת להשמר מכל מלאכה, ולהשתדל שיכין לצורך השבת כדי שיהא לו מנה יפה לשבת".

ייתכן שנוכל להגדיר את המנוחה לא רק כפסיבית אלא כאקטיבית. כאשר אנו מבקשים להסביר את שביתת האדם שהיא זכר למעשה בראשית אזי מקבלת המנוחה משמעות – האדם איננו שולט בטבע ועליו לנוח מעשייתו היום-יומית. אלקים עשה את העולם, ברא אותו בחכמה, ובשבת הפסיק את מעשה הבריאה. גם האדם מפסיק בשבת את כל הפעולות של הבריאה, של היצירה, של ההמצאה, של השליטה בטבע. האדם נח. המנוחה היא שהאדם והטבע מפסיקים להילחם זה בזה. האדם אינו מנסה לשלוט בטבע; הוא חי בצד הטבע. שביתה כזו אינה יוצרת מאומה ותפקידה לנוח ולהפסיק "שב ואל תעשה". ואולם אם השביתה בשבת מטרתה לזכור את יציאת מצרים את אותה היציאה מהמצר ומהעבדות, הרי שכוח השבת הוא בכך שהאדם יכול להיות בן חורין, לשלוט על זמנו ולאפשר לעצמו עבודה רוחנית ונפשית שאינה יכולה להתבצע בימות החול הסוערים. לשון אחרת, בימות החול אדם הוא משועבד לעבודתו ולשאר מנגנונים הסוחפים ומנתקים אותו מהרוח. שבת מאפשרת לאדם לקחת פסק זמן מהעבדות ההיא ולשלוט על הזמן לטובת עבודת הנפש. וכך גם נוכל להסביר שמדובר בשמירה אקטיבית כזו שאינה רק נמנעת ממלאכה – היא יוצקת תוכן רוחני לשביתה.

אף "אחד העם" התייחס למנוחת השבת בצורה דומה: "אפשר לומר בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם. ולולא היא שהחזירה להם את נשמתם וחדשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של 'ימי המעשה' מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא התחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית…" (אחד העם, על פרשת דרכים, ג, פרק ל).

גם ביאליק לא חסך שבטו בו בזמן שכעס על חילול שבת המוני בקיבוץ גבע: "בלי שבת אין צלם אלקים וצלם אנוש בעולם. אילו היתה העבודה תכלית לעצמה הרי אין מותָר לאדם מן הבהמה. כל עמי התרבות קבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת" (איגרות ח"נ ביאליק א שצג).

אכן שני ההוגים החשובים שהטיפו לשמירת שבת ראו במנוחה כצורך נפשי וקיומי לאומה בכלל ולאדם בפרט. לא רק שביתה פסיבית אלא שמירה שיש בה עשייה רוחנית לנפשו של האדם – ויינפש.

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });