הליכתם המשותפת של משה ואהרן לשליחות מתוארת פעמיים בשני פסוקים סמוכים. בפסוק הראשון נאמר: "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם", ובפסוק שלאחריו נאמר: "הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן".בעוד בפסוק הראשון נאמר: "הוא אהרן ומשה", בפסוק השני מוחלף הסדר הפנימי, ומשה הוקדם לפני אהרן: "הוא משה ואהרן". מדוע שינה הכתוב את הסדר?
ודייק רש"י: "יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך ששקולים כאחד". לדבריו, השינוי בסדר השמות מוכיח שמשה ואהרן שקולים. אבן עזרא מציין טעם עקרוני לשינוי בסדר השמות: "הם עתה מעת שדברו אל פרעה הקדים משה בעבור גודל מעלתו, והשם דבר עמו פנים אל פנים, ונגש אל הערפל אשר שם השם, ולא כן אהרן, והכתוב מעיד לא כן עבדי משה". בתחילה מוזכר בתורה אהרן לפני משה משום שהוא הבכור. ואולם כאשר מתוארת עמידתם לפני פרעה מקדימה התורה את משה לפני אהרן משום שהוא החשוב, שכן ה' מתגלה אליו פנים אל פנים.
רבי אפרים מלונטשין בפירושו "כלי יקר" מפרש פירוש אחר על פי ההקשר ותוכן הפסוקים. בפסוק הראשון נאמר: "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם" – הפסוק מתאר את מינוי משה ואהרן לשליחות. שמא נחשוב שהואיל וה' התגלה למשה בסנה, משה הוא עיקר השליחות ואהרן רק טפל לו; לכך מקדים הכתוב את אהרן ללמדנו ששניהם שווים. לעומתו הפסוק השני מתאר את שיחת משה ואהרן עם פרעה: "הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" –שמא נחשוב שאהרן הוא הדובר העיקרי ומשה, שהיה "כבד פה וכבד לשון", נספח לאהרן בעודם עומדים לפני פרעה, הקדים הכתוב את משה לראיה שהיו שקולים בעמידתם לפני פרעה. הכתוב במכוון מקדים את המוגדר "טפל" לפני ה"עיקר", ללמדנו ששניהם שווים. משה ואהרן צמחו בסביבה שונה, והיו בעלי אופי שונה. משה היה מנהיג קשוח המדבר לעתים בתקיפות. גם כאשר דיבר עם הקב"ה העז לומר: "ה' למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני". משה, שצמח בבית המלכות, יכול לתבוע את עלבון ישראל; יכול לעמוד מול פרעה ולדרוש את שחרור ישראל. לעומתו אהרן צמח מתוך העם, אוהב שלום ורודף שלום, שמות שבטי ישראל נישאים על לבו. שפתותיו תורה וממנו מבקשים דעת. לעולם הוא מברך את ישראל בברכת כהנים באהבה. תפקידו המרכזי להכשיר את לבות העם למעמד הר סיני.
משה ואהרן היו שני מנהיגים היוצאים לשליחות משותפת. התנאי המרכזי להצלחת השותפות הוא ששני המנהיגים הללו ידעו שהם שקולים, והאחד תלוי בחברו. מנהיגות צריכה לשלב בין יחסי פנים ליחסי חוץ, בין רכות לקשיחות, בין אהבה ליראה, בין אמת לשלום. שילוב זה יכול להתרחש בין שני מנהיגים השונים באופיים ובאישיותם. אף על פי שקשה ליישם זאת במציאות, שכן אין שני מלכים משמשים בכתר אחד, בכל זאת התאפשר השילוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹקים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ". דהיינו משה ואהרן חולקים ביחד את תפקיד המנהיגות. משורר תהלים רואה את שמואל כמשלב בין אהרן למשה: "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל ה' וְהוּא יַעֲנֵם" (תהלים צט, ו). רמז לכיוון זה אפשר למצוא בפסוק: "וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב גַּם עִם ה' וְגַם עִם אֲנָשִׁים". שמואל מאחד בין אהרן, המטיל שלום בין הבריות, למשה – המדבר עם אלוקים פנים אל פנים.
אהרן ומשה שיקפו את המנהיגות האידאלית, השלימו זה את זה, אולם הצלחתם נבעה מכך שראו את עצמם שקולים זה לזה. בימים אלו של בחירות טוב לרענן את הבסיס למנהיגות איתנה כזו, היכולה להכיל את תכונות משה ואהרן כאחד. מנהיגות קשוחה שביכולתה לשמור על האינטרסים של עם ישראל בפני העולם, וגם כזו שיכולה לשדר רגישות כלפי החלש ורודפת שלום בין חלקי העם.