גם לאחר חשיפת יוסף לאחיו עדיין עמדה עיקר המשימה לפניהם: כיצד יספרו לאביהם הזקן על המפגש? לפני יותר מ-20 שנה הם הביאו אליו את כתונת הפסים טבולה בדם, ומאז יעקב חי בתחושה שיוסף מת. כעת נדרשו האחים לשוב לארץ ישראל ולבשר שיוסף חי וקיים:
וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם: וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת.
אפשר להבחין בפסוקים בשני שלבים בגילוי הבשורה. בשלב הראשון אמרו הבנים ליעקב משפט קצר: "עוד יוסף חי", ותגובת יעקב לא איחרה לבוא: "ויפג לבו כי לא האמין להם". במילים אחרות, נשמתו נקטעה לרגע ולאחר התאוששות סירב להאמין להם. הרמב"ן מסביר שיעקב נפל כמת ולא יכול להתאושש, ועל כן ניסו האחים לדובב אותו. בשלב השני, לאחר ההתאוששות, התחיל מסע השכנוע שהורכב גם הוא משני חלקים. האחד – ראיית העגלות, והאחר – מסירת דברי יוסף (כלשון הכתוב).
מה כלול בתוכן הדברים? האם מדובר בתיאור התהליך שהביא את יוסף למצרים כולל סיפור המכירה או שיוסף הכתיב פרוטוקול מדויק שהיה על האחים לצטט בשעת הבשורה? אתמקד בפירושו של רבי חיים בן עטר בספרו "אור החיים". הרב מציין את הקושיה הידועה, כיצד יוסף אינו שולח אגרת או מכתב לאביו הזקן ומיידע אותו שהוא חי? הרב מציע כיוון המסביר את דרכו של יוסף; לדעתו יוסף חשש מהתוצאות הקשות של הבשורה. יוסף חשש מקרע במשפחה, ולכן העדיף להמתין ולא לעשות זאת מיזמתו ובלשונו: "על דרך אומרם ז"ל (ב"ק נ"ט א) מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו וחש על כבוד האחים מלביישם לפני יעקב ויצחק וכל זרע יעקב וסבל שישאר אביו בצערו מלביישם". בינתיים חשף יוסף את זהותו לפני האחים אולם המשיך לדקדק בניסוח ההודעה.בשעה שסיפר לאחיו את השתלשלות העניין הקפיד שלא לקשור בין מעשה הפשע של אחיו ובין היותו במצרים. שם שמים שגור בפיו: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם… וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים… וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ- לֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱ-לֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד".
יוסף זיהה את התהליך כמעשה אלוקים, ובה בעת נטרל את מעורבות האחים בתוצאה. בניסוח הזה ביקש יוסף שהעובדות יוצגו לפני אביו. כך נסללה הדרך להשתקת המכירה. הרמב"ן סבור (מה, כז) שיעקב לא ידע מהמכירה כל ימיו: "וידברו אליו את כל דברי יוסף יראה לי על דרך הפשט שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים, כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם…"
אם כן, יעקב התבשר בשני שלבים. האחד – באמירה קצרה כזו שאי-אפשר להשאירה בבטן – "יוסף חי", ולאחר התאוששות יעקב הקפידו האחים על תוכן המסר. הם ציטטו את דברי יוסף והדגישו את המעורבות האלוקית בתהליך שהגיע למשרת משנה למלך. בכך מנע יוסף את קרע בין האחים לאביו, וסיפור העגלות הוא עדות נאמנה לכך שמדובר במעשה אלוקי ולא במעורבות אנושית. לפי המדרש יוסף ביקש להזכיר לאביו באמצעות העגלות את החלומות שחלם. מאז החלומות שמר אביו את הדבר, ופתרון החלום משתקף בשיבת האחים עם העגלות של יוסף משנה למלך; מראה העגלות הוא תמונה אחת השווה יותר מאלף מילים. סיפור זה יכול ללמדנו על הרגישות הנדרשת במסירת בשורות רעות הקשורות בשכול. יש צורך לדאוג לבריאות ההורים ויותר מכך לרגישויות הנדרשות על מנת שהפצע שנוצר לא יהיה גדול יותר.