יצחק ורבקה זכו לזוג תאומים השונים זה מזה בדרכם ובאופיים: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז).
הרשב"ם מפרש שהתורה מתארת את עיסוקי יעקב ועשיו – עשיו הוא צייד ויעקב הוא רועה צאן. לעומתו אבן עזרא ורש"י סבורים שהתורה מתארת תכונות אופי שונות של עשיו ושל יעקב. עשיו הוא איש ציד ממולח ורמאי, ולעומתו יעקב הוא איש תם וישר. הגרי"ד סולובייצ'יק הלך בדרכם של רש"י ואבן עזרא, והסביר את סכנותיה של חברה קפיטליסטית ורכושנית. לדעתו, הצייד נלחם בלהט ובעוז את מלחמת קיום החיים; הוא מבקש להרוויח בכל מחיר, וסומך על חרבו וקשתו. הוא מתוחכם ואף עלול להיות מסוכן, שכן פעמים הוא פועל בלהט בלא רחמים ופוגע בדרכו בחלשים ממנו. 'איש ציד' הוא 'איש שדה' – חותר להשיג את הונו ורכושו, ולבסוף מבקש הנאות ועושר. הציד בנוי על ההנחה שכל הגדול בולע את חברו, וכך עלולות חברות גדולות לחסל את החברות הקטנות.
לעומתו איש תם אינו סובל עוול, הוא רודף צדק ומוסר. את פרנסתו הוא מוצא ביושר ואינו מוכן לפגוע באחר. בתקופת המדבר נחשף עם ישראל לכלכלה לאומית מסוג אחר. בעת ירידת המן הופעלה מערכת ריסון משומנת ומדוקדקת. "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ". מי שצבר יותר ממכסתו נקנס: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ". ומי שאינו מאמין ולוקט בשעות של מנוחת הנפש, במועד שעליו להיות עם משפחתו אינו מוצא: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ". אמנם לאחר הכניסה לארץ ישראל המן הופסק והחלה תקופה יצרנית, שהאדם משיג בה את לחמו בזעת אפו, ואולם אין להתעלם מהצורך בריסון ובהצבת גבולות.
עשיו משועבד לעבודתו, הוא תאב ממון ואפילו בשעה שהגיע לביתו היה בשיכרון חושים. בשעה שהריח את נזיד העדשים פנה בבקשה: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי". עשיו חזר לביתו עייף מחבינה פיזית ומותש מבחינה נפשית. הוא פגש בבית ובאהל את יעקב השלו, השקוע בעולם רוחני. הוא חזר ממסע החיים וגילה שיש טוב אחר, שהוא נצחי יותר. הוא הכיר באותו הרגע שהבכורה מגיעה ליעקב אחיו, ובסופו של דבר ויתר על בכורתו. דרכיהם השונות של עשיו ושל יעקב מודגשות בברכות השונות שקיבלו מיצחק אביהם.
בברכתו של יעקב נאמר: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ" – יעקב מכיר שכל מחייתו היא מהקב"ה. לעומתו ברכת עשיו: "הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל". עשיו אינו מודע לנתינה משמים, הוא קובע את מושבו במקום מדושן המלא בתענוגות, את מחייתו הוא משיג באמצעים שאינם כשרים – 'על חרבך תחיה'. בעולם של יעקב קיימת תודעה חזקה של 'ויתן לך אלוקים' ובעולמו של עשיו מאמינים בציד ובחרב, בערמה ובמרמה.
אי-אפשר לסלול דרך לרבים כדוגמת יעקב 'איש יושב אהלים'. ואולם אסור גם להיות 'איש ציד איש שדה'. כולנו התחנכנו לחסוך כסף, לבטח את עצמנו מפני סכנות גופניות וכלכליות, אולם צריך לזכור ולרסן את ה'ציד'. אסור להגיע למצב של ליקוט בלתי-פוסק אלא לדעת להיות גם איש של אוהל, המכיר את משפחתו ומטפל בילדיו ומשקיע בחינוכם.
מי שמכיר בברכתו של יעקב 'ויתן לך אלוקים' ידע לשלב נכון בין האהל ובין השדה, בין הצידה ובין התמימות. לא יחפש יתר על מידה אלא חייו יהיו חיים של חול ושל קודש, חיים של עשייה ושל שבת.
בימים שמתקיים שיח חברתי על הפערים הכלכליים חשוב לזכור את הסכנה מהציד. רק לפני שנים אחדות העולם נכנס למשבר כלכלי עמוק. חברות נדל"ן גדולות , בנקים וחברות השקעה השקיעו הון של כסף והגביהו עוף באמצעות מנופים על מנת להשיג יותר ולהרוויח. חברות שלמות קרסו ופשטו רגל. מי שנפגע מההתנהלות הנוראית הזו הוא הציבור הרחב, שנאלץ לספוג תספורות ולהפסיד מרכושו. יש להילחם באנשי הציד, העלולים לפגוע מכה אנושה באנשי האוהלים ובנקיי כפיים העמלים על פרנסתם היום-יומית ואינם מבקשים יותר מאת מחייתם הבסיסית.