בפרשתנו מתואר דו-שיח נוקב שניהל אברהם עם הקב"ה. אברהם, איש החסד, עמד והתפלל על הרשעים מסדום, וטענתו המרכזית היא: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט". כאשר התקבלה טענתו העקרונית של אברהם, התנהל משא ומתן על מניין הצדיקים הנדרש כדי להציל את העיר מחורבן. לאחר שהסכים הקב"ה שיהיו לפחות עשרה צדיקים, אברהם שתק וחדל לבקש ולהתפלל על סדום, שכן הבין שאין לדרוש פחות ממספר זה. שעת השתיקה היא שעת הפרדה: "וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ", ובלשון רש"י: "כיון שנשתתק הסניגור הלך לו הדיין".
השכינה הלכה, ואברהם שב למקומו. לפי פשוטו של מקרא חזר אברהם מסדום לביתו בחברון. בזווית פרשנית אחרת אפשר לומר שלא מדובר בחזרה למקום גאוגרפי אלא בחזרה לשגרת החיים; אברהם השתדל בכל כוחו לשכנע את הקב"ה שלא יחריב את סדום, אולם מהרגע שלא היה אפשר לעשות זאת הוא חזר לחייו הרגילים מתוך אמונה שלמה בקב"ה.
אברהם לא חסך במאמציו והתפלל על שלום סדום בלא הרף, עד שנסתתמו טענותיו. לאחר שתיקתו עזב הקב"ה את מקומו, ואברהם הבין שטענותיו ותפילותיו לא התקבלו. בשעה קשה זו עזב אברהם את המערכה ושב למקומו – שב אל השגרה וחזר להיות עבד ה'. אברהם אינו מערער על מידותיו של הקב"ה, אין הוא נוטש את אמונתו בבורא עולם. אברהם שב לעבודתו הקבועה להשפיע על העולם ולהמשיך ולהתמיד במצוות הכנסת אורחים.
בחודשים האחרונים היינו עסוקים בתפילה. במהלך מבצע 'שובו בנים', במלחמת 'צוק איתן' וכן בחודש אלול ותשרי. גם אם פעמים נדמה שתפילתנו אינה מתקבלת, עלינו ללמוד מאברהם לחזור למקומנו מתוך אמונה בבורא עולם. ההשראה לבצע מהלך מעין זה טמונה במשפט אחד שאמר אברהם לפני שנשא ונתן עם בורא עולם: "וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר". וכפי שמסביר רד"ק: "ואף על פי שאנכי עפר ואפר לדבר כנגד כבודו ודבורו וכנגד משפטו, לא באתי אלא ללמוד ולדעת משפטו איך הוא". ובניסוח חד יותר ניסח הספורנו: "הנה נא הואלתי לדבר, לשאול הספק שהיה אצלי בענין המשפט האלהי ואנכי עפר ואפר. ולא ירדתי עדיין לסוף כוונת דברי תשובתך".
אברהם ניסה להבין, אבל מתוך הכרת אפסותו ביחס לבורא, שכן 'לא מחשבותי מחשבותיכם'. כך מצווה האדם להבין את המציאות, וכפי הכתוב במדרש על הפסוק: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא (דברים לב, ד):
הצור תמים פעלו ישעיה אמר דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נה) ודוד אמר דרשו ה' ועוזו וגו' (ד"ה =דברי הימים= א טז), למה אמר בקשו פניו תמיד ללמדך שהקב"ה יתברך שמו פעמים נראה ופעמים אינו נראה פעמים שומע ופעמים אינו רוצה לשמוע, פעמים עונה ופעמים אינו עונה פעמים נדרש ופעמים אינו נדרש פעמים מצוי ופעמים אינו מצוי, פעמים קרוב ופעמים אינו קרוב' (תנחומא האזינו סימן ד).
גם כאשר התחושה היא שהוא נסתר מאתנו, בא הפסוק ואומר – 'בקשו פניו תמיד'. אל לנו להתעייף אלא לדרוש את ה' בכל עת, לשוב אל מקומנו אל עבודת ה' המעניקה לנפשנו רוח חיים. ספר בראשית מלא וגדוש בתפילות על עקרותן של אימהות, שכן מתאווה הקב"ה לתפילתם. רק האדם ש'תמים פועלו' יכול לבקש את פניו של הקב"ה תמיד. התפילה היא בראש ובראשונה צורך אנושי, כפי שכתב אלי ויזל:
"אהבה רבה אהבתנו" – כיצד ימשיך היהודי המודרני לומר זאת? הוא יאמר, מפני שיהודים אחרים אמרו זאת לפניו. יהיו אשר יהיו קשייו, הרגשתו היא, כי אסור לו להיות האחרון בשלשלת. אסור שהיא תיפסק בו. ביסודו של דבר, התפילה היא פועל אמונה במלוא מובן המילה, אמונה באלוקים, כאדון ההיסטוריה. אטימותו של אדם לתפילה הינה עונש, יותר מאשר חטא !!! להתפלל פירושו לפרוץ את הבדידות, את פחד הבדידות, מה שתורה עושה לשכל, תפילה עושה לנשמה.
יש להפנים את מטרות התפילה, ולהבין שגם אם נראה שאינה מתקבלת עלינו להמשיך ולהתמיד באמונה. כך עשה אברהם לאחר שהתפלל על סדום, שמיד לאחר מכן שב אל מקומו.