בפרשתנו מתוארת מלחמת העולם הראשונה בתולדות קיום העולם, מלחמה שהיו מעורבים בה מלכים גדולים וממלכות אדירות. התורה מתארת את המלחמה לפרטיה, ויש חשיפה נרחבת של העמים ומקומם. קשה להניח שמגמת התורה היא לתעד סיפור היסטורי; נדמה שתפקיד התיאור הנרחב על אודות הממלכות והמלכים הוא כדי להבין את המעשה הנועז של אברהם. ברגע ששמע אברהם על נפילת לוט בשבי, עשה מעשה: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן".
אברהם רדף אחר החוטפים, התמודד עם ממלכות חזקות ולא נרתע מהמעצמות ההן, שחטפו את בן אחיו. אברהם חש תחושה מוסרית עמוקה אל בן משפחתו, ואנו לומדים עד כמה גדולה מצוות פדיון שבויים. וכדברי הרמב"ם: "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים" (מתנות עניים ח, י).
ואולם יש נדבך מוסרי נוסף לפרשת פדיון שבויים, לכאורה סמוי אבל מודגש היטב בפניית הקב"ה לאברהם מיד עם תום המלחמה: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד".
ייתכן שלאחר המלחמה נתקף אברהם בחרדה, ושקע בהרהורים ומחשבות. הקב"ה תומך באברהם: 'אל תירא אברם', אולם הכתוב סותם ואינו מפרש ממה פחד אברהם, והמדרש בא ומשלים:
ר' לוי אמר לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר תאמר אותן אוכלסין שהרגתי שהיה בהם צדיק אחד וירא שמים אחד, משל לאחד שהי' עובר לפני פרדסו של מלך ראה חבילה של קוצים וירד ונטלה והציץ המלך וראה אותו התחיל מטמן מפניו א"ל מפני מה אתה מטמן כמה פועלים הייתי צריך שיקושו אותה , עכשיו שקששת אותה בא וטול שכר כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אותן אוכלסין שהרגת קוצים כסוחים היו, הדא הוא דכתיב (ישעיה לג) והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים (בראשית רבא מד).
אברהם יצא למלחמה מוצדקת, ובכל זאת היה מוטרד שמא הרג חף מפשע, שמא היה בהם צדיק וירא שמים. הקב"ה לא ביטל את חששותיו של אברהם. הוא לא הרגיעו שיצא למלחמה מוצדקת ולכן גם אם נהרגו חפים מפשע אל לו לדאוג. כך ענה לו ה': "אותן אוכלוסין שהרגת קוצים כסוחים היו". אף לא אחד היה חף מפשע.
ייסורי המצפון של אברהם כנים, ונוכחותם מעניקה לאברהם את זכות הטענה כלפי בורא עולם בבואו להשמיד את סדום, באמרו: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט". הרהוריו של אברהם מתרחשים בעיתוי נכון. בעת הלחימה אין לשקוע בפחד העלול לשתק את הלחימה. שלב ההרהורים הוא בעת החזרה לשגרה לאחר תום המלחמה. אסור לדלג על שלב חשבון הנפש, אולם יש לבצעו בעיתוי נכון. בתקופתנו, שהאויב נעשה אכזר יותר ויותר, קשה להגדיר חפים מפשע. במלחמות האחרונות גובר שימוש האויב באוכלוסייה אזרחית על מנת לפגוע בנו. ההחלטות נעשות מורכבות יותר, אולם בראש ובראשונה אנו נדרשים להגן על אזרחי מדינת ישראל גם במחיר הריגת אזרחים שנאלצו בעל כורחם להיות חלק מהלחימה.
התורה מלמדת אותנו עד כמה עלינו להתאמץ ולעתים אף לצאת למלחמה כדי לפדות שבויים, וקל וחומר אם השבויים הם חיילים שנשלחו לקרב. ומנגד נלמד מאברהם שגם כאשר המלחמות מוצדקות יש להיזהר שבעתיים מהריגת חפים מפשע. ככל שהציבור הוא לאומי יותר, המכיר בזכותו בארץ ישראל ויוצא לשם כך למאבקים ומלחמות, עליו לדבוק בדרכו של אברהם ולדאוג שמא הרג חפים מפשע. לא מזמן יצאנו למלחמת 'צוק איתן', והיה שיח ציבורי על פעילות הלוחמים בשטח. ברוך השם זכינו לצבא מוסרי השוקל את פעולותיו, וגם בבואו לנצח את הטרור הוא יודע לשקול את המידתיות ואת ההשלכות של הריגת חפים מפשע. השיח על הסוגיה הזו חייב להימשך; זו עצמת האומה בהיותה מוסרית ויודעת לאזן איזון מושכל בין החובה להגן על עצמה ובין הצורך בשמירה על חיי חפים מפשע.