בשתי הפרשיות הראשונות בתורה אנו קוראים על מצוות פרייה ורבייה. בפרשת בראשית נאמר: "וַיִּבְרָא אֱלקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ …" (בראשית, א כז-כח), ובפרשתנו אנו מוצאים ניסוח דומה: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ … שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (שם, ט, א; ז).
רבים מהפרשנים נשאו ונתנו בטעם כפילות המצווה בשתי הפרשיות הללו. רש"י מסביר שהכפילות נחוצה גם לברכה וגם לציווי, דהיינו מצד אחד הקב"ה מברך את האנושות בפרייה ורבייה, ומצד אחר הוא מצווה אותה בהשתדלות להגשמת מצווה זו. הרמב"ן מסביר שהכפילות נחוצה כדי לחזק אותנו בקיום מצווה מורכבת וקשה של הקמת משפחה. התורה מעודדת אותנו להשקיע את כל כוחנו ומרצנו בקיום מצווה זו. חז"ל סללו דרך משלהם, ולדעתם התורה ביקשה לסמוך מצווה זו לאיסור שפיכות דמים כדי ללמדנו שמי שאינו עוסק בפרייה ורבייה ואינו שותף לבניית העולם – נחשב כשופך דמים. הוי אומר שאף על פי שהקב"ה ברך את המין האנושי בפרייה ורבייה הוא ציווה אותנו להשתדל בעיסוק במצווה זו; שנעמול עליה ולא נתרשל מקיומה, וכך ייבנה עולם. דווקא משום כך מפתיעה המשנה: "האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר: ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו" (יבמות ו, ו).
לדעת תנא קמא הגברים חייבים במצוות פרייה ורבייה, ואילו הנשים פטורות ממנה, וכך נפסק בשולחן ערוך: "אשה אינה מצווה על פריה ורביה" (אבן העזר א, יג).
בפרשת בראשית מובאת הקללה האלוקית הרובצת על הנשים מקדמא דנא: "הרבה ארבה עצבונך והרונך". חז"ל סמכו פסוק זה לצער גידול בנים וצער העיבור. הייתכן שנשים הסובלות כל כך בתקופת ההיריון ובמהלך הלידה לא תהיינה חלק ממצוה זו? הרי הן מקיימות מצווה זו בכל כוחן, הן הנושאות את העובר מהרגע הראשון! האם נוכל לעמוד מול נשותנו, שכה מתאמצות בגידול הילדים ובהבאתם לעולם, ונאמר להם שהן בעצם פטורות מהמצווה וקיומה שייך לגברים?!
רבי מאיר שמחה מדווינסק, בספרו 'משך חכמה', מציע הסבר ייחודי לפטור זה. נצטט חלקים מדבריו:
הא שפטרה התורה נשים מפריה ורביה וחייבה רק אנשים, כי משפטי ה' ודרכיו 'דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום', ולא עמסה על הישראלי מה, שאין ביכולת הגוף לקבל, ומכל דבר האסור לא מנעה התורה בסוגה היתר… אם כן נשים, שמסתכנות בעיבור ולידה, משום זה אמרו מיתה שכיחא [מיתה מצויה], לא גזרה התורה לצוות ולפרות על האשה וכן מותרת לשתות כוס עקרין… ורק לקיום המין עשה בטבעה שתשוקתה להוליד עזה משל איש, ומצאנו לרחל שאמרה 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי'…
לדבריו, התורה – שדרכיה דרכי נועם – נמנעה מלחייב נשים במצווה הכרוכה בסכנה, והשאיר את ההחלטה בידיהן. למען האיזון בהחלטת האישה העניק לה בורא עולם תכונה של השתוקקות לילדים על מנת שתתאווה מעצמה למשפחה.
ההשלכות הנובעות מהסברו של 'המשך חכמה' קשורות לשאלת 'תכנון המשפחה'. לאישה מקום נכבד בהחלטה על גודל המשפחה והתרחבותה. אמנם ידועים דברי הרמב"ם: "אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם" (הלכות אישות טו, טז), אולם צריך לקחת בחשבון את נכונות האישה ואת הסכמתה המלאה לתהליך זה. וכמו שפוסק רבי שלמה לוריא: "אומר אני שאין לשתות [הכוונה: לתרופה של עקרות] אלא למי שיש לה צער לידה כמו אשתו של רבי חייא [שהגמרא מתארת את סבלה הגדול בשעת הלידה] וכל שכן אם בניה אינם הולכים בדרך ישרה ומתיראת שלא תרבה בגידולים כאלו שהרשות בידה" (ים של שלמה, יבמות ו, מד).
מובן שאין ביכולתנו לפרוס את היריעה ההלכתית כולה, אבל חשוב שבתהליך הפסיקה ניקח בחשבון את דברי 'המשך חכמה'. דוקא מפאת הסכנה והסבל ראוי שהאישה תהיה חלק משמעותי מההחלטה להרחבת המשפחה בהתייעצות עם פוסק הלכה.
השבוע נפרדנו, קהילת משואות יצחק, מתמר אריאל ז"ל, שנספתה באסון בנאפל. תמר הקדישה את חייה לשמירה על ביטחון מדינת ישראל והשתתפה כנווטת בגיחות רבות במלחמת צוק איתן, ולצערנו לא זכתה להקים משפחה. תמר בחייה הקצרים העמידה במעשיה תלמידים ותלמידות הרבה – יהי זכרה ברוך.