אחד הדיונים הפילוסופיים המרכזיים בקהלת הוא סוגיית 'צדיק ורע לו ורשע וטוב לו': "הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ". שאלת הגמול היא שאלה כואבת. קשה לעכל מציאות שבה צדיק אובד בצדקו ורשע מאריך ברעתו. האם כך ראוי למתמסר לעולם של מצוות?! חז"ל הצביעו על אחד מגדולי התנאים, אלישע בן אבויה, שהתפקר בעטיה של שאלה מורכבת זו:
תניא דבי ר' יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה, בכבוד אב ואם כתיב: למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בשילוח הקן כתיב: למען ייטב לך והארכת ימים; הרי שאמר לו אביו: עלה לבירה והבא לי גוזלות! ועלה, ושלח את האם ולקח את הבנים, ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה? והיכן טובתו של זה? אלא: למען יאריכון ימיך – בעולם שכולו ארוך, ולמען ייטב לך – לעולם שכולו טוב (חולין קמב ע"א).
חז"ל מתארים טרגדיה שמתרחשת דווקא בזמן שאדם מקיים שתי מצוות שהתורה עצמה מעידה שהמקיימן מאריכים לו ימיו. כיצד הבטחת התורה והמציאות יכולות לדור בכפיפה אחת? זו הטרגדיה שהביאה את אלישע בן אבויה להתפקר. אף שאלישע בן אבויה יצא לתרבות רעה, שמר תלמידו רבי מאיר קשר עמו והחליט להמשיך ללמוד תורה מפיו. חז"ל מציינים את בקורתו של הקב"ה להחלטתו של רבי מאיר:
אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד [=מה עושה ] הקדוש ברוך הוא? אמר ליה: קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר [= אומר שמועות בשם חכמים ולא בשם רבי מאיר] (חגיגה טו ע"ב).
רבי מאיר לומד מאלישע בן אבויה משום שלדעתו לימוד מבוקר אפשרי: "רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". בדרך כלל אנו מפרשים את כוונת דברי רבי מאיר שאפשר ללמוד מאדם בתנאי שאנו מסננים ובוררים את הטוב ומסלקים את הרע. מצאתי פירוש מעניין ומאתגר בכתביו של הרב יחיאל וויינברג, בעל שרידי אש. נקדים ונאמר שהרב וויינברג זצ"ל עבר בעצמו תהפוכות. היו לו שנים טובות בעודו רב קהילה בפילוושקי, וגם בחלק מהשנים שעמד בראש בית המדרש לרבנים. מנגד הוא נחשף גם למראות קשים, כפי שהעיד על עצמו בפתח ספר תשובותיו:
עברתי כל מדורי התופת הנאצי ימ"ש והרבה תלאות ופורענויות מצאוני … ראינו בשפלותם של בני אדם נטולי מצפון אנושי אשר אכזריותם עולה כמה מונים על זו של חיית טרף.
נראה שבהשראת החוויות שעבר הסביר את אמירת רבי מאיר באופן אחר. ראשית הוא מבקר את האדישות. לדעתו, אדם מאמין מטבע הדברים חי בתחושה של 'הצור תמים פעלו אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא', דהיינו מעשיו של הקב"ה תמימים וישרים, ולכן כאשר האדם המאמין נקלע למציאות טרגית ובלתי-נתפסת כזו, המעוררת אצלו תמיהה, הוא מקבל את הדין. מצד אחד התבטלות אדם בפני ה' היא תכונה מרשימה וחיובית, אולם מצד אחר היא עלולה להביא לאדישות. דווקא המאמין נדרש להקשות ולשאול, שכן הוא סבור שהכול מאת הקב"ה. לדעתו, כאבו של אלישע בן אבויה היה ראוי, שכן כך זועק המאמין שהקב"ה 'צדיק וישר הוא'. רבי מאיר הפנים את זעקת אלישע בן אבויה, שמקורה באמונה. רבי מאיר אכל את הרימון וזעק את אותה הזעקה, אולם את קליפתו זרק – דהיינו השליך את מסקנותיו של רבו, אלישע בן אבויה. רבי מאיר סבר, כפי שאומר קהלת, שלא נוכל לעולם לדעת את הצדק 'על דברת שלא ימצא אדם אחריו מאומה'. אבל חוסר ידיעה זה אינו פוטר אותנו מלשאול.
כל אחד מאתנו נחשף לקשיים ויש לו שאלות על דרכי הנהגת הקב"ה. מי שיבקש לדעת את צפונות הבורא הרי שהוא במהרה עלול להגיע אל הכפירה, ומי שמחפש להיות אדיש עלול לכפור בתורת הגמול. דרכו של רבי מאיר מיאנה מחד גיסא להיות אדישה כלפי המתרחש בעולם, שכן 'צדיק וישר הוא', ומאידך גיסא מכירה בקושי לדעת את דרכיו. זאת אמונה מורכבת הנדרשת מאתנו. זו פרשנותו של רב כן ואמיץ שמסע חייו היה מורכב וקשה – הרב יחיאל מיכל וויינברג זצ"ל.