בתגובה לפסיקת רבני העדה החרדית בשנת תש"ח שאסור לבחורי ישיבה להתגייס לצבא כתב הרב הגאון שלמה יוסף זוין, מייסד האנציקלופדיה התלמודית, מאמר מפורסם (פורסם בחוברת שנת תש"ח תחת השם: 'אחד הרבנים'), ויצא בקריאה נרגשת לרבנים לפסוק שבחורי ישיבה יתגייסו:
כל הכבוד וכל ההערצה למרנן ורבנן, גאוני עיר הקודש, אבל הרשות ניתנת לשאול: ילמדונו רבותינו, זו מנין לכם, שבני תורה ותלמידי-חכמים פטורים מלהשתתף במלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד הצר הצורר העומד עליו לכלותו ולהשמידו, חלילה? זו מנין לכם, לפרסם בצורה של הלכה פסוקה ו"דעת תורה" שבני הישיבות אין להם לא להירשם ולא להיפקד ולא להתייצב ולא כלום? וכי לא כך שנינו שבהצלת נפש – לא נפשות, אלא אפילו נפש אחת מישראל – "אין עושין דברים הללו אלא על ידי גדולי ישראל" (יומא, כד ע"ב; רמב"ם, שבת פ"ב ה"ל) וחכמיהם (רמב"ם שם)… ואף זו: כלום הצלת אחרים בלבד הוא המדובר שלפנינו? כלום אין כל אחד ואחד מאתנו, באין יוצא ובאין הבדל, עומד בפני סכנת נפשות, הוא וביתו וכל אשר לו? וכי כך היא המידה, שהעוסקים בתורה לא יהיו מחויבים להציל את עצמם, אלא יעמדו מנגד ויטילו חובת ההצלה, הצלתם הם, על אחרים? וכי כך היא המידה, או וכי זו היא דעת תורה? היכן מצינו כזאת? התורה מגינה על העוסקים בה? אדרבה, היא הנותנת: ישתתפו בני התורה במערכה, וזכות התורה תגן עליהם ועל חברים! "אם בחקותי תלכו, יכול זה קיום המצות…הא מה אני מקיים אם בחקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה" (תורת כהנים שם; רש"י שם). ומה הובטח בשכר זה?
"רבנן לא צריכי נטירותא" [חכמים אינם צריכים שמירה] (ב"ב, ז ע"ב)? רבש"ע, כלום מותר לסמוך על הנס במקום של סכנת נפשות ממש ולומד שאין רבנן צריכים שמירה? וחברון של תרפ"ט (לא תקום פעמים צרה) תוכיח, כלום לא נפלו לפני בני עולה צעירים קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים, מבחירי הישיבה וחכמיה? במטותא מינייכו רבנן, הקדושים ההם היו "צריכי נטירותא", או לא היו "צריכי נטירותא"? והרי הם הם אותם האויבים-הערבים שפרעו ורצחו אז והם הם אותם הפורעים ורוצחים עכשיו!… האחיכם יצאו למלחמה, ואתם תשבו פה?
דבריו הנרגשים של הרב זוין נכנסים ללב. נתמקד במשפט האחרון שצוטט: "האחיכם יצאו למלחמה". היו פעמים שהתעלמה הלכה ממשה רבנו בעטיו של כעס, ואחת הדוגמאות לכך היא מתוך פרשתנו. משה קצף על החיילים על שהשאירו את הנקבות בחיים, ודרשו חז"ל שבעטיו של הכעס שכח משה את הלכות טבילת כלים. סביר להניח שמשה חוזר וכועס על בני גד ובני ראובן. אפשר לחוש את המנגינה המתלוות לתגובתו הראשונית: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה". בני גד ובני ראובן ביקשו שתי בקשות: האחת – לנחול את עבר הירדן המזרחי, והאחרת – להישאר שם ולא להצטרף לשדה המערכה. משה עונה להם בתמיהה: 'האחיכם יבואו למלחמה?' משה כועס ומתוך כך אף מתעלם מבקשתם לנחול את עבר הירדן המזרחי. הוא מתמקד בביקורת קשה על שהם מעוניינים להישאר בעבר הירדן ולא להשתתף במלחמת הכיבוש. וכך מפרש המלבי"ם: "מצד היושר והצדק הכי ראוי שאחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה, בשלום ובמנוחה… ולא תשתתפו במשא אחיכם?!'.
יש פעמים שמנהיגים כועסים לשווא ונענשים על כעסם, אך במקרה זה הכעס היה מוצדק משום שמדובר בזעקה מוסרית. מנהיג צריך להישמר ולהיות מאופק ולא לכעוס אלא אם מדובר בזעקה היוצאת מן הלב על עוולות מוסריות. משה לא ראה לנכון לשאול את ה' ולא כינס את הסנהדרין – הוא זעק מקירות לבו שכן לא הצליח להבין כיצד יכול להיות שחלקים מעם ישראל לא יהיו שותפים למלחמת מצוה.
טענה זו של משה כלפי קבוצה שאינה שותפה בעול הצבא כוחה יפה גם בזמננו. טענה זו אמר כבר בעבר הרב גאון זוין זצ"ל, והיא צריכה להישמע גם היום.
נכון שאנו בעיצומה של מערכה, וזה רגע של אחדות, אולם לא נוכל להתעלם מהתפקיד הגדול שיש לעולם הישיבות בעת הזו. יש להגביר את קול התורה ולהעצים את התורה באלו הימים – תורה מגנא ומצלא. ואולם היו רבנים מהזרם החרדי שהורו לבני הישיבות הנמצאות בחזית הדרומית להצפין ולהעתיק את הישיבה למקום אחר. וכאן מתעוררת השאלה: הרי רבנן לא צריכי נטירותא?! דווקא ברגע הזה, בזמן שהישארות הישיבה במקום מחזקת את תושבי המקום צריך לאמץ את האמירה שבאמצעותה סברו גדולי תורה שאין לבני ישיבות להתגייס, שכן תלמידי חכמים אינם צריכים נטירותא (שמירה). אם כן, מדוע לנטוש את המקום ולא להישאר ולחזק את בני המקום? באשר לאוכלוסייה עצמה מדובר בשאלה מורכבת יותר, שכן ישנם ילדים או זקנים הצריכים סביבה רגועה, אולם דווקא בני הישיבות צריכים להיחלץ חושים ולהישאר במקומם. אי-אפשר לטעון מצד אחד שרבנן לא צריכי נטירותא ולכן פטורים הם מהגיוס ומצד אחר לעבור למקום אחר מפאת הסכנה. דווקא משום שבחורף היינו עסוקים במחלוקת על חוק הגיוס מן הראוי שבעת הזו יורו מנהיגי הקהילה החרדית לצאן מרעיתם להישאר וללמוד תורה בדרום אף על פי שהישארותם כרוכה מפעם לפעם בריצה למרחב מוגן. זו תהיה תרומתם לסביבה שתוכל לשמור על מורל מאוזן בימים אלו.