פרשת שלח – האם זכות הציבור לדעת?

 

בסוף הפרשה מתואר חטא, ולכאורה יצא צו איסור פרסום על זהותו של האדם שחטא, שכן הוא נשאר אנונימי:

וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לו וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה (במדבר טו לב-לו).

 

התורה נמנעה מלהזכיר את שמו של החוטא ולא חשפה את זהות משפחתו. כמו כן התורה אינה מפרטת איזו מלאכה ממלאכות השבת ביצע המקושש. הכתוב מתמקד בעיקר בנועזות של המקושש ובתהליך העונש. חז"ל זיהו את החלל וביקשו לנסות ולשער מה התרחש בשבת ההיא, וכן ניסו לזהות את המקושש. בהקשר מעשה העברה מעלים חז"ל שלוש אפשרויות מרכזיות: "אמר רב יהודה אמר שמואל: מקושש, מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה. במתניתא תנא: תולש הוה. רב אחא ברבי יעקב אמר: מעמר הוה (שבת צו ע"ב).

 

נראה שחז"ל ביקשו למצוא לא רק את העברה אלא אף את משמעותה. לאחר חטא המרגלים, בזמן שהעם היה שקוע בייאוש, בחר המקושש לפרוץ את הגבולות ולטשטש בין רשות היחיד לרבים. יש בכך העזה גדולה, שהרי לא מזמן רק לפני חודשים מספר כה הקפידו על כך בעת שהקימו את המשכן. גם השיטה האחרת, שלפיה מדובר בתלישה, משקפת את הרצון העז של המקושש להתנתק ממקום גידולו, וזו הסוברת שהיה מעמר ביקשה לזהות את המקושש כאדם המבקש ליצור משהו חדש ולא רק להוציא מרשות לרשות או לתלוש. המעמר אוסף את הפרטים ומאגד אותם ליחידה אחת. ואולם בבואנו לחשוף את זהות המקושש נתקלים אנו בבעיה ניכרת, כפי המתואר בחז"ל:

תנו רבנן: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר: ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר: אבינו מת במדבר, מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך [שזה צלפחד] , התורה כיסתו [לא הזכירה את שמו] ואתה מגלה אותו! ואם לאו [הוא אינו צלפחד] – אתה מוציא לעז על אותו צדיק.

 

רבי עקיבא ניסה לחשוף את דמותו המסתורית של החוטא ועשה זאת בדרך המקובלת של דרשות הכתובים. בנות צלפחד מעידות שאביהם מת במדבר, וככל הידוע המקושש הוא היחיד שמת עד אז במדבר. זאת ועוד הן מעידות שמת בעטיה של עברה, ולכן בחר רבי עקיבא לזהות אותו כצלפחד. ואולם רבי יהודה בן בתירא מתנגד נחרצות לגישתו. לדעתו לא נכון לחשוף את זהותו האלמונית של החוטא בלא צורך חינוכי או משפטי.

 

ייתכן שרבי עקיבא נימוקו עמו; הוא רוצה להדגיש את פער הדורות שבין צלפחד לבנותיו. בעוד צלפחד קושש עצים בפרהסיה, העז והתריס כנגד הקב"ה, הרי שבנותיו העזו אבל בכיוון אחר – הם תבעו את חלקן והיו בטוחות שהתורה צריכה ויכולה לתת לכך פתרונות. הן ניסו בכל כוחן לדאוג לנחלת אביהם, שמת במדבר ולא זכה להיכנס לארץ ישראל. לעומתו רבי יהודה בן בתירא סבור שאין לחשוף פרטים שאינם מוזכרים בתורה שמא ניכשל ונטעה בהשערה, ומדוע עלינו לחשוף את המוסתר?

 

כדאי לאמץ את שיטת רבי יהודה בן בתירא ולהימנע מלחשוף פרטים בלתי-ידועים לחינם. קל וחומר כשיש בהם לשון הרע וכל רצוננו לפרנס את הסקרנות הטבעית שקיימת בנו. פעמים שמופצות שמועות או רסיסי שמועות על אדם שפשע או חטא. כאשר נמנעים מלהזכיר שמו של אדם בנוגע למעשה מסוים אין טעם לעסוק בהשערות על אודות זהותו. יש לזכור שאם ההשערה אינה נכונה אנו עלולים להוציא לעז על אדם חף מפשע. אמנם זכות הציבור לדעת, אולם האפשרות שאנו עלולים לאבד את שמו הטוב של האדם ברגע חשובה יותר מסקרנות הציבור. בשנה האחרונה מתגלות עוולות גדולות ונחשפת שיטה נוראית של שחיתות בתפקידים הציבוריים. נכון להיזהר ולא להפליל אדם בטרם נחרץ גורלו. האדם הוא בחזקת זכאי עד שיורשע. מנגד אם יימצא חף מפשע יהיה עליו לעבור ייסורים רבים עד שיצליח לטהר את שמו הטוב.

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });