פרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה, ויש בה 176 פסוקים. בדרך כלל התורה מקפידה לכתוב כל דבר בקצרה; חז"ל דרשו כתרי אותיות כדי ללמוד הלכות. פרשתנו חותמת בהבאת הקרבנות על ידי הנשיאים ובחרה לפרט את הקרבנות המובאים על ידי כל נשיא ביתר הרחבה ופירוט. כאשר אנו מתבוננים בפסוקים המתארים את הבאת הקרבנות אפשר להבחין רק בשינויים קלים בין נשיא לנשיא. וממילא מתעצמת השאלה: מדוע התורה חוזרת ומפרטת במקום שאפשר לקצר? וכך נכתב במדרש:
ר' שמעון אומר מה ת"ל מאת נשיאי ישראל אלא מלמד שנתנדבו מעצמן והיה קרבן כולן שוה ולא הקריב אחד מהן יותר על חברו שאלו הקריב אחד מהן יותר על חברו לא היה קרבן אחד מהן דוחה את השבת. א"ל המקום אתם חלקתם כבוד אחד לחברו ואני חולק לכם כבוד שנ' ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום (ספרי זוטא פרק ז).
ההתמקדות בכל נשיא מלמדת על הכבוד ההדדי שהתקיים בין הנשיאים – שהביאו כולם מתנה זהה. דווקא במעמד כה מכובד, שמביאים בו מתנות וקרבנות לעיני האומה כולה, יש סכנה שהאחד יביא יותר מחברו כדי להרוויח רווח פוליטי בקרב בני שבטו, אך הנשיאים נמנעו מלפאר את עצמם על חשבון האחר. המדרש מסביר שהקב"ה חלק להם כבוד בכך שניתנה להם רשות להקריב אפילו בשבת. מי שחולק כבוד לחברו – עתיד הקב"ה לחלוק לו כבוד. אולם מדוע התירו לנשיאים להקריב את קרבנם אפילו בשבת כמתנה וכשכר בעבור מעשיהם? וכי לא היה הקב"ה יכול לגמול להם במתנה אחרת? לכאורה התשובה טמונה בהבנת מהות ההיתר, וכך הסביר הרמב"ן:
והנכון בטעם הכתוב, כי הקב"ה חולק כבוד ליריאיו וכמו שאמר כי מכבדי אכבד (ש"א ב ל), והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים, אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון "זה קרבן נחשון בן עמינדב" ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו, כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים. ואחרי כן חזר וכללם, להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך.
הרמב"ן מסביר שהתורה ביקשה להתייחס לכל נשיא ונשיא בשווה. לו הייתה התורה מפרטת רק את קרבנותיו של נחשון בן עמינדב והשאר לא היו מוזכרים בפירוט, הייתה בכך פגיעה באחרים. זאת ועוד נחשון בן עמינדב היה דמות כריזמטית – בהיותו בים סוף קפץ ראשון למים, ואולי עלה חשש שמא היו תולים את פרסומו בהצטיינותו המיוחדת והשאר היו נפגעים. לכן טרחה התורה ופירטה, ובתוך כך לימדה אותנו שכולם ראויים ליחס שווה.
אם כן, ייתכן שקרבנות הנשיאים הוגדרו קרבנות ציבור אף על פי שכל נשיא התנדב משלו. דווקא משום שהייתה הקפדה שלא לפגוע באחר, ונשמרה האחידות, הקרבן הוגדר כקרבן ציבור שקרב אפילו בשבת.
אנו נמצאים בערב חג השבועות. בימים אלו החלה עונת הבאת הביכורים, ודומני שמצווה זו דומה במרכיביה לרעיון שהבענו בנוגע לקרבנות הנשיאים. אנו משתדלים שלא לבייש את האחר, ולשמור על סטנדרט ציבורי אחיד. המשנה במסכת ביכורים מתארת שני שלבים בתקנת הקריאה של הביכורים: "בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו נמנעו מלהביא התקינו שיהו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע".
ומסביר הרמב"ם בפירושו:
וכאשר לא היו יודעין כל בני אדם לשון קדש כמו שנתבאר בעזרא חזרו להיות מקרין את הכל כדי שלא לבייש שום אדם, והסמיכו את זה למה שנ' וענית ואמרת, אמרו אין עניה אלא מפי אחרים.
ומסביר הרב קוק בעין אי"ה את עומק הוויתור שנדרש:
כל זמן שלא בא הדבר למדה זו שמי שאינו יודע לקרוא ימנע מהבאה בשביל שירצה לדמות עצמו ליודע, היה נכון חילוק המידות (=שמי שיודע לקרוא יקרא בעצמו, ומי שלא יודע, יקראו לו). ובודאי קורת רוח היא לבעל לב רגש שקורא בעצמו ומוציא אל הפועל רגשותיו הסוערות באהבת ה' ועוזו, בדיבור פה. אמנם, כיון שנמנעו מלהביא, כבר יש צורך בענין מרכזי, אע"פ שמצמצם את הרעיון והרגש קצת אצל היודע, הנה תגדל שמחתו השכלית ביודעו שבמה שהוא מחסר התגלות לבבו ברגש, הוא עובד את עבודת הכלל על ידי שגם בעלי המעלה הנמוכה יבואו ויביאו את ביכוריהם…
לדעת הרב קוק כל מי שיודע מעדיף לקרוא בעצמו; כך הוא מרגיש את הרגשת החוויה במלואה, הוא עצמו יכול להביע את רגשותיו. ואולם האדם נדרש לוותר קצת משלו על מנת שלא יתביישו אלו שאינם יודעים, ולכן אחד מוציא ידי חובה את כולם. מי שמוציא ידי חובה מדבר מגרונם של אלו היודעים לקרוא וכמובן גם מגרונם של אלו שאינם יודעים לקרוא. הלכה נוספת מתקיימת גם בהקשר הממוני: "העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים והבכורים ניתנין לכהנים".
הבאת ביכורים היא ציבורית, ולכן עניים ועשירים באים יחדיו. הסלים של עניים נשארים בידי העניים – וכמובן שהמטרה היא לצמצם את הפערים שבין האוכלוסיות השונות.
אם כן, מקרבנות הנשיאים ומקרבן הביכורים למדנו שקרבן ציבור בהגדרתו הוא קרבן שהציבור מוכן להקריב את עצמו למענו. הקהילה מקבלת עליה שוויון מלא שלא לבייש את מי שאין לו, שלא לבייש את מי שאינו יודע, ולתת תשומת לב שווה לכל אחד ואחד. חלק מההכנות לקראת מעמד הר סיני הן לצמצם את הפערים ולהיות קהילתיים יותר ומתחשבים זה בזה.