הפטרת השבוע מסתיימת בשני פסוקים משמעותיים: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה".
לא לחינם נבחרו פסוקים אלו לתאר את הקשר עם הקב"ה בזמן שהלכו בני ישראל במדבר. תקופה מלאה בטענות ובמענות, במסה ובמריבה, במתאוננים ובמרגלים. אם נתמקד בתמונות הללו ונחשוב לרגע שתקופה זו יכולה לשקף את מערכת היחסים שבין ישראל לקב"ה זו תהיה טעות נוראית. התמונות הללו הן חיי שעה; מפרספקטיבה רחבה יותר תקופת המדבר מקבלת את צביונה הנכון, הנחקק בנפש האומה, ולכן קרא לה הנביא תקופת אירוסין.
נבואת הושע מלמדת אותנו שלא כיחסי איש ואישה יחסי הקב"ה וכנסת ישראל – שאפשר ם שיחדשו נעוריהם ובריתם כבראשונה, ויהפכו את החד-פעמי הראשוני לחיזיון מתמיד בחייהם: "וארשתיך לי לעולם". טיבו של קשר רוחני שהוא עלול להתמוסס ולהיעלם כלא היה, ויש צורך ברגעי ריחוק על מנת ליצור מחדש את הקרבה. תחושה זו מפעמת אצל דוד המלך כשהוא מלא געגועים לקב"ה: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹקים צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹקים" (תהילים מב, ב-ג), וכן כאשר הוא נמצא במדבר בארץ צייה בלי מים הוא מרגיש צמא, תרתי משמע: "מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה. אֱלֹקים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם. כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ" (תהילים סג, א-ג).
בהיותו במדבר, רחוק מבית ה', הרגיש דוד את הצמא לדבר אלוקים בבשרו ובעצמותיו בערגה שאין לה שיעור. אך דוד ידע שכאשר יגיע לאוהלי ה', בתוך הקודש פנימה, ויזכה לשתות ממעין מים חיים, תחלוף ותעלם לה ההשתוקקות והתשוקה. ועל זה מבקש דוד שאותה הרגשת צימאון וכמיהה שהרגיש בארץ צייה ועייף בלי מים תיוותר על כנה ולא תיעלם גם בהיותו בקודש בבית ה'. זהו פשר הנבואה והברכה 'וארשתיך לי לעולם': לעולם לא להיכנס לעייפות של שגרה בקשר שבין האדם לבוראו. האדם נדרש לצקת את החידוש והרעננות בתוך הקשר עצמו.
הדברים הללו נכונים עד מאד בעבודת השם, כך שלא יהיו המצוות על האדם כעול ולא יעשה מצות אנשים מלומדה. זאת ועוד טיבו של הקשר עם הקב"ה שונה. לא נוכל להגיע למציאות של נישואין עם הקב"ה אלא רק למציאות של אירוסין; קדושתו של הקב"ה למעלה מקדושתנו. זה שאמרו חכמים 'עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והם כביכול רואים את הקדוש ברוך הוא ואומרים, זה ה' קוינו לו ויושיענו' (סוף מסכת תענית).
מחול הוא במעגל, מסביב, כמו הכוכבים המסתובבים מסביב לשמש מפני כוח המשיכה של השמש, אך אינם מגיעים אליה. כמו כל אטום של כל העצמים שנבראו, שבו גרעין האטום הוא המרכז והאלקטרון או האלקטרונים מסתובבים סביבו ואינם מתמזגים עמו. כלומר הצדיקים לעתיד לבוא יהיו מושפעים מהקב"ה, אך יישארו בעצמיותם. בעוד הקשר עם הקב"ה הוא קשר אירוסין, הרי שהקשר בין איש לאשה הוא קשר נישואין. לכן זו תהיה אשליה להגיע לקשר הדומה לאירוסין אחרי שזוג התחתן. תקופת הנישואין מוחקת כליל את תקופת האירוסין ואולם מנגד סכנת השגרה עלולה למוטט כליל את קשר הנישואין ולגרום לקשר להתמוסס. לכן זקוקים אנו להתחדשות ולהתרעננות, 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים'. כך יכוון אדם נשוי בעודו עומד לפני השם כשקושר את התפילין ואומר את הפסוקים: 'וארשתיך לי לעולם' – שימי נישואיו יהיו מרעננים וחדשים כימי אירוסיו, המלאים בגעגועים ובאהבה. יש להטמיע את הכמיהה ואת הזוהר של ימי האירוסין בחיי היום-יום ה'אפורים' של שגרת הנישואין.
מילים אלו מוקדשות לבני נתן, שכרת השבוע ברית נישואין עם כלתו נֹפֶת – אכן שתזכו ל'וארשתיך לי לעולם'. אפשר לממש שאיפה זו מתוך מאמץ משותף של שני הצדדים להצליח להטביע את חווית האירוסין בתוך חיי הנישואין.