ל"ג בעומר – על מה ההילולה?

תקופת האבלות למנהג האשכנזים (הנוהגים אבלות ממחרת הפסח) מסתיימת בל"ג בעומר. מנהגי האבלות בימי הספירה מקורם בפורעניות שאירעו לעם ישראל באותם הימים:

שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לרבי עקיבא מהעיירה גבת עד עיירה אנטיפרס וכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם עד שבא ר’ עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם. רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אליעזר בן שמוע והם העמידו תורה באותה שעה (בראשית רבה פרשה ס"א, ג; יבמות סב ע"ב, ירושלמי סנהדרין א, ב).

מנהג ישראל לערוך יום הילולה סביב קברו של רבי שמעון בר יוחאי, שעל פי המסורת נפטר בל"ג בעומר. הייתכן שנחגוג ביום פטירת צדיק?[1] הפרי חדש כתב שסיבת השמחה היא על סמיכת רבי שמעון, תלמידו של רבי עקיבא, נוסף על עוד ארבעה חברים נוספים (אורח חיים סי' תצ"ג). אולם מה המיוחד באירוע שבו הסמיך רבי עקיבא את תלמידיו?

במדרש מתואר שבימים ההם מתו 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, ונוצר מדבר רוחני. אנו אבלים בתקופה זו על מות תלמידי רבי עקיבא ועל שיממון רוחני בעולם. אסונות רבים פקדו את עם ישראל במהלך הדורות, ובכל זאת ראו חז"ל לתקן מנהגי אבלות דווקא על אסון זה ולא על אסונות אחרים מהעבר. תשובה לכך ניתנה במדרש עצמו. אנו נוהגים מנהגי אבלות כדי לזכור לא רק את האסון אלא את נסיבותיו – "שלא נהגו כבוד זה בזה". מאורי הדור שהיו שקועים בלימוד תורה לא הקפידו על כבוד חבריהם. לא היה דו-שיח, אחד לא שמע את חברו.

מות התלמידים יצר שיממון רוחני בעולם – "היה העולם שמם" עד שבא רבי עקיבא ומסר את התורה לחמישה תלמידים.

ל"ג בעומר הוא יום של התחדשות התורה, יום שבו לפי המסורת פסק מות תלמידי רבי עקיבא, וגם נוצר בו 'דיבוק חברים'. רבי עקיבא מסר את התורה לתלמידיו, וכבוד הדדי תופס את מקומו בבית המדרש. החברותא ודיבוק החברים הם מאדני היסוד של בית המדרש ושל חיי קהילה וחברה. ל"ג בעומר הוא יום שבו מתנוססת דמותו רשב"י, המסמלת את הצלת התורה שבעל פה ומסירתה לדורות הבאים מתוך כבוד הדדי ואהבת חינם.

 

 


[1] היו שלמדו מכאן שאין לומר תחנון ביארצייט של צדיק כמו שעושים הילולא ביום שנפטר רשב"י. וכך כותב הרב עובדיה יוסף: "וע' בקצות השלחן (בדה"ש סי' כד ס"ק יט) שכן מנהג חסידי פולין. ולו חכמו ישכילו זאת, דא"כ אין לך יום שלא נפטרו בו מגדולי ישראל מימות הנביאים והתנאים והאמוראים עד עתה. וא"כ אין מציאות לומר נפ"א. ובטלת דין וידוי ותחנונים לעולם. וכבר האריך בשו"ת שם אריה (חאו"ח סי' יד) בדברים של טעם שאין להביא כל ראיה מהילולא דרשב"י. ע"ש.

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });