פרשת אמור – הצדק שבמתן צדקה

 

 

החלק המרכזי בפרשת אמור הוא פרשת המועדות. התורה סוקרת לפי מעגל השנה את המועדות השונים, ברם במרכז הפרשה מצוי פסוק שלכאורה אינו קשור לסדר המועדות אלא להלכות מתנות עניים: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם" (ויקרא כג, כב). לא זו בלבד שפסוק זה אינו שייך למצות המועדות אלא שבפרשה הקודמת הוזכרה המצווה בדיוק באותו הניסוח: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט" (ויקרא יט, ט).

 

רש"י על אתר עוסק בשתי הנקודות כאחת: התורה חוזרת על המצווה כדי ללמדנו שהנמנע מלתת מתנות עניים עובר על שני לאווים. ועל הצורך למקם את המצווה דווקא בפרשת המועדות אומר רש"י: '… ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו'.

 

הזיקה שבין נתינת מתנות לעניים לבניין בית המקדש והקרבת הקרבנות מרחיבה את ממדי הקדושה גם אל מחוץ לבית המקדש באמצעות והחמלה כלפי החלש והיחס אליו. רבי מאיר שמחה מדווניסק ניסח את הדברים בפירושו על התורה (משך חכמה):

כי רצון השם יתברך שלא יתגשמו בני ישראל בעבודת קרקע, ונתן להם הבורא מצוות הרבה בכל פועל בכל מצעד לייחד כל עניני בני אדם אל השי"ת, להיות כל הפועלים החומריים לדרכים מאירים ומזהירים להגיע בהן לשלמות האמיתי ולהתקרבות השי"ת… ולכן סיים הפרשה ובקצרכם, אעפ"י שכבר נכתב בפרשת קדושים, לעורר לבבינו למושכל הזה.

 

התורה מדגישה שדבקות בקב"ה אינה נקנית רק בעבודת הקודש והמקדש אלא בחמלה לחלש. אפשר לזהות רובד נוסף במצות מתנות עניים מתוך השינוי הקיים בין ניסוח מצוות צדקה למתנות עניים. מהפסוקים על אודות מצוות צדקה אנו למדים שמצווה זו במהותה היא נתינה: "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ…כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (דברים טו, ז-יא).

 

לעומת זאת במצוות מתנות עניים אנו מצווים להשאיר את המתנה בשדה: "לעני ולגר תעזוב אותם", ובלשונו של הרמב"ם: 'הקוצר את שדהו לא יקצור את כל השדה כולה אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה שנאמר לא תכלה פאת שדך בקצרך אחד הקוצר ואחד התולש, וזה שמניח הוא הנקרא פאה' (מתנות עניים א, ד).

 

בעוד מצוות צדקה נעשית באמצעות נתינה לעני, הרי שמתנות עניים מושארות בשדה. התורה מדגישה שהארץ שייכת לכולם, ולכן אין ביכולתנו ליטול את כל היבול. צדקה מלשון 'צדק' – האדם אינו נוהג לפנים משורת הדין בעת שהוא נותן צדקה אלא זו שורת הדין והצדק. כך אפשר להבין את הניסוח המיוחד של מתנות עניים – 'לעני ולגר תעזוב אותם'. עזיבת המתנות בשדה מלמדת שאין הפאה חלק מרכושנו. אין אנו נותנים מאומה מרכושנו אלא משאירים את המגיע לעני בשדה. כך גם מנוסחת המצווה בספר דברים בנוגע לשכחה ולעוללות – 'לגר ליתום ואלמנה יהיה' (דברים כד, יט-כב).

מכאן נלמד שאף על פי שמצוות צדקה מתקיימת בפועל באמצעות נתינה לעני שורשה בבעלות מוגבלת על רכושנו. אין כאן רק צדקה וחסד אלא צדק ואמת.

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });