בין יום הזיכרון ליום העצמאות – ברית דמים

בשבוע הראשון של מלחמת לבנון נפל בצידון יובל הראל, בנם של יחזקאל ומרים הראל משכונת תלפיות בירושלים. יובל נקבר בהר הרצל בירושלים. השמועה על מותו הגיעה גם לביתם של חיה ויוסי הראל, שכנים של אותה משפחה מתלפיות ששם בנם זהה. אף בנם של יוסי וחיה נלחם באותה העת בחזית. לאחר בירור נודע כי לא בבנם מדובר, אך עוד באותו היום דפקו גם על דלתם של חיה ויוסי והודיעו להם כי גם בנם נפל בלבנון. בשבוע אחד נפרדה שכונת תלפיות משני חיילים בעלי שם זהה, יובל הראל, שניהם נפלו בקרב בלבנון.

הסיפור המצמרר הזה הביא את עמנואל צבר לכתוב שיר, והלחינו יאיר רוזנבלום – 'ברית דמים'. המילים מרגשות עד דמעות:

בלילה ההוא, אבא, הייתה צעקה גדולה. עוד זה מדבר וזה בא הראל גם יובל, יובל גם הראל, ועיר תלפיות שכולה. ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה עוד זה מדבר וזה בא . הלילה ההוא, יקחהו האופל, הלילה ההוא בא. ואת בדמייך חיי.

המילים המרגשות של שיר זה מאפשרות לנו להבין טוב יותר את המעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. הכיצד אפשר לעבור מיום הזיכרון ליום העצמאות, הרי מדובר במעבר חד וקשה! האם אפשר ליצור מעבר מעצב תהומי לשמחה? אך במחשבה נוספת נאמר לעצמנו: הרי תמיד הייתה כך מציאות עמנו – לאחר תקופת חושך מיד באה תקופה של אור, ותכלית הצרות והייסורים הם הגאולה. בנינו מהווים חלק מהכוח שחשף את אור הגאולה והזריחה, את אור הקוממיות, ההתחדשות והתחייה בארץ ישראל.

אין נחמה למשפחות שכולות; היקר לכם נלקח ועלה למרומים, אולם אם בכל זאת מבקשים אנו נחמה פורתא, הרי שדווקא החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות הוא התשובה. וכך כתב נתן אלתרמן בשירו 'העם ושליחו': 'כי מותר לאומה לגיסם, לתפקיד רק באם לבבה מאמין, שתהיה ראויה בפניהם להביט, ולומר את צידוק הדין'. יום העצמאות, יום כינונה של מדינת ישראל בת ה- 66 שנה, הוא יום צידוק הדין.

אותן מילים, 'בדמייך חיי', שחיברו בין שני החיילים יובל הראל ויובל הראל משכונת תלפיות שנהרגו שניהם באותה המלחמה מחברות את כולנו עם הנופלים, ואנו החיים נוטלים שתי מילים אלו ואומרים שוב 'בדמייך חיי'. אנו מבקשים לומר לכל הנופלים: אתם בני בריתנו, זו הברית שבין הדמים והחיים. ברית של הפכים, ברית שבין שואה לתקומה.

אפשר להבין טוב יותר את מילות השיר מתוך 'לכה דודי' שאנו שרים בכל ליל שבת: 'התנערי מעפר, קומי' בחלק אחד, 'לבשי בגדי תפארתך עמי' בחלק האחר. בחזון העצמות היבשות אומר יחזקאל: 'כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם' ועד 'וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם'. מחד גיסא עצמות יבשות של מי שהיה ואיננו, ומאידך גיסא בשר וחיות של מי שהיה וישנו. כך הוא החיבור הטבעי שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. אי-אפשר להשאיר את יום הזיכרון רק כיום אבל אלא  אנו נדרשים לסמוך אליו יום שבו אנו מצדיעים לנופלים ומבקשים לומר להם: יש צידוק, יש מדינה שנקבצו אליה מכל כנפות תבל.

'כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'. ריבונו של עולם אומר לרחל: הפסיקי לרגע אחד את קולות הבכי, את עינייך מדמעה, הבנים ישובו מארץ אויב, 'ושבו בנים מגבולם'.

ברגע החיבור בין זיכרון לתודה, בזמן שנאספו הדמעות הזולגות מהעיניים, מבקשים אנו לשאת תפילה לריבון העולמים ולבקש שישלח רפואה שלמה לפצועי המלחמות, שיחבוש את כאבי העם, ויזכנו לא רק לשבו בנים לגבולם אלא לשבו בנים מגבולם לשעה של 'וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה'. אף שהרגע הזה נראה עוד רחוק, לא נפסיק לסיים את תפילותינו בחשובה שבכולם: 'עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן'.

 

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });