פרשת קדושים – חקלאות אינה רק פרנסה

כאשר נכנסו בני ישראל לארץ ישראל הם נצטוו לנטוע עצים:

וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'  וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.

כבר המדרש תמה על פשרו של הציווי הראשון, המצפה לעם ישראל בכניסתו לארץ:

ר' יהודה בר' סימון פתח אחרי ה' אלהיכם תלכו וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה?… אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק אלא במטע תחלה הה"ד ויטע ה' אלהים גן בעדן, אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקו אלא במטע תחלה כי תבואו אל הארץ ונטעתם (ילקוט שמעוני קדושים תרטו).

הנטיעה מסמלת את ההליכה אחר ה'. כשם שמעשהו הראשון של בורא עולם היה נטיעת עצים, כך הקב"ה מצווה אותנו שניטע עצים בבואנו לארץ. אולם המדרש אינו מבאר מה ייחודה של נטיעת עצים שנבחרה להיות הפעולה הראשונה  בארץ ישראל. במקום אחר מבאר המדרש את הפן היחודי של הנטיעה:

כי תבואו אל הארץ ונטעתם. אמר להם הקב"ה לישראל, אעפ"י שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נטעו לבניכם, שלא יאמר אדם אני זקן ולמחר אני מת, ולמה אני יגע בשביל אחרים… (תנחומא קדושים ח).

הנטיעה אינה רק ניצול הקרקע ומקור פרנסה אלא  קשר עמוק של האומה לאדמתה. הקב"ה עסק תחילה במטע כדי להודיע לנו שבניית העולם היא תהליך מורכב וארוך – כך גם תהליך בניית ארץ ישראל ארוך ומורכב. לאחר נטיעת העצים מתחיל שלב ארוך ומייגע עד שרואים ברכה בתנובת העצים. החקלאי חושש לתוצרת הפרי; האם פרותיו יהיו באושים או הילולים? חייבים להמתין  שלוש שנים עד שהפרי יהיה מותר באכילה.

הנטיעה מסמלת את הנתינה לדורות הבאים, את העברת השרביט להמשך עשייה ופריחה. אסור לו לאדם שיחשוב רק על עצמו – כשם שקיבלנו עצים נטועים כך עלינו לנטוע עצים בעצמנו. אסור לבנים 'לבנות' על חסכונותיהם של ההורים אלא הם צריכים להמשיך לעבוד קשה בעבור הדורות הבאים. ואולם הקשר לאדמה  אינו רק מוסרי אלא מהותי, ולשם כך עלינו לחזור למסופר בבריאת העולם. בפרק א בבראשית מתוארת בריאת האדם, שנברא בצלם ונצטווה  לכבוש את הארץ. בפרק ב מודגש  נדבך נוסף בתפקיד האדם – לעבוד את האדמה ולשומרה. האדם נברא מן האדמה, ולכן מוטל עליו לטפח את האדמה במהלך חייו. לא פלא שבעטיו של החטא נתקללה האדמה בעבורו.  הזיקה בין האדם לאדמה ניכרת גם אצל קין – הבל היה רועה צאן וקין היה עובד אדמה. כאשר קין חטא אמר לו הקב"ה: 'דמי אחיך צועקים אלייך מן האדמה', והוא נאלץ להיות נע ונד. העונש הוא כבד מנשוא: אותו הכוח שהאדמה סיפקה לאדם פוסק, ועוד נענש להיות נע ונד  ולהפסיק להיות מחובר לאדמתו. אחר כך הקשר שבין האדם לאדמה הפך להיות לאומי ותפס נדבך ניכר ממצוות התורה: רוב מערכות החיים התמקדו במערכת החקלאית והיו תלויים בה כמעט לגמרי. סדר משניות שלם הוקדש להלכות שדה ותבואה, אך עצמת הקשר תבעה גם את הריסון, ולכן היה תפקידן של מצוות מסוימות להגביל את הקשר ולרסן אותו כדי שלא ייהפך הקשר שבין האדם לאדמתו לתלותי מדי.

במהלך הדורות חלו שינויים, ובעקבות המהפכה התעשייתית הפכה החקלאות לתחום משני בחיי האדם והחברה. אחר כך, בעקבות מהפכת המידע שהתחוללה בעשורים האחרונים, נדחקו מרחבי הטבע אל ירכתי תודעתנו. הטבע תופס היום מקום שולי ואף זניח בחיינו, אנו חיים בעולם וירטואלי והטבע אינו נוגע דיו בחיינו. ואולם  לעולם אין בכוח המציאות לנתק את האדם מאדמתו: 'א"ר אלעזר כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם שנאמר וְהָאָרֶץ נָתַןלִבְנֵי אָדַם" (ילקוט שמעוני תהלים קט"ו, רמז תתעג).

בשנים האחרונות העיסוק בחקלאות הולך ופוחת. כיום אנו מחפשים  אחר מקורות פרנסה המניבים תוצר מידי; פקעה הסבלנות ונחלשו הכוחות. היום הכול נבחן בעיניים כלכליות, ולכן העיסוק בחקלאות הולך ומצטמצם. דווקא בתקופתנו אנו נדרשים להגדיל את הזיקה לאדמה. אחד ממאפייניה של המודרנה הוא  צמצום מרחקי המקום. בעבר לא היה באפשרות האדם להיות בשני מקומות בזמן אחד, ובימינו יכול כל אדם  להיות מחובר לכמה מקומות בו זמנית. מחדרו שבביתו הוא מדלג על אלפי קילומטרים, ומחובר on-line  לקצה האחר של העולם.  תופעה זו מפחיתה  את  חשיבות המקום והטריטוריה. כל היחס לאדמה נהפך לכאורה לנחלת אנשים בלתי-ראליים הטובעים בים של נוסטלגיה לא-עכשווית ואינם מציאותיים.

השנה היא ערב שנת השמיטה, ובעזרת השם בקרוב נדון בהלכותיה. כל הפוסק הלכה בתחום השמיטה חייב להבין שהחקלאות היא ערך דתי, ובבואנו לפסוק הלכה בתחום השמיטה נדרשים אנו  לקחת בחשבון שחקלאות אינה רק פרנסה אלא ערך קיומי, ושהחקלאים עצמם הם שליחי הציבור כולו בבניית הארץ ויישובה. רק מי שמפנים את הערך הזה יוכל לדעת שפסיקה בשנת השמיטה היא מורכבת ובראש ובראשונה מתייחסת לחקלאים ומאפשרת להם מצד אחד לשבות אבל מצד אחר מדובר בפסיקה המתחשבת גם בהשלכות שלאחר שנת השמיטה, ובשפת חז"ל – 'לאוקמי אילנא', היינו להתיר טיפול בעץ שיאפשר את קיומו בעתיד.