פרשת צו – פורים וקרבן תודה

 

האם נוכל למצוא משותף בין פרשת הקרבנות שאנו קוראים בפרשיות השבוע ובין פורים החל במוצאי שבת? לכאורה מדובר בשני עולמות רחוקים, אולם נקודה אחת משותפת נוכל למצוא בין קרבן תודה לפורים.

דרכו של הרמב"ם היא לחתום את קובצי ההלכה במשנה תורה בנקודה רעיונית והגותית. כך גם מסיים הרמב"ם את הלכות פורים (ב, יח):

כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר. הרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה, וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלים לעולם. ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל… ימי הפורים לא יבטלו שנאמר: 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם'.

 

כל המועדים שאנו חוגגים במהלך השנה יתבטלו מלבד פורים. כל ספרי הנביאים שאנו יונקים מהם חכמה ומוסר יתבטלו מלבד מגילת אסתר.

בפרשתנו יש תיאור נרחב על אודות קרבן התודה, שגם הוא מוחרג מכל הקרבנות: 'רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל' (מדרש רבא ויקרא פרשה לט).

 

מדוע קרבן תודה הוא חריג, ועתיד להישאר גם לעתיד לבוא? תשובה לשאלה זו נוכל למצוא בפרשתנו:

וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לה' אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו' (ויקרא ז, יא-יג).

קרבן תודה שונה מכל הקרבנות בכך שהוא מובא מחמץ. ייתכן שאפשר לקשור בין תמידות קרבן תודה והמשכו גם לעתיד לבוא מאותה הסיבה שיש להביאו מחמץ. קרבן אינו מורכב מחמץ משום שהחמץ מסמל את עצמת האדם כשליט על הטבע, כדמות שיכולה לחולל שינויים בטבע. זו גדולתו של האדם – אבל כאן טמונה גם הסכנה. נתבונן על מורכבות האדם מתוך המצה והחמץ. החמץ עשוי מאותם החומרים כמו המצה. שניהם מורכבים מקמח וממים. בחמץ נוספה הפעילות העצמית שלו; הבצק הנוצר מאותם הקמח והמים תופח, ובכך הוא בונה לעצמו 'אגו' מנופח משל עצמו. האדם כמוהו כבצק. יש בו את מה שגנז בו הבורא, ויש בו את ה'אגו' הפרטי שהוא יוצר בכוחותיו הוא. מטרת הקרבן היא להשיב את האדם למקורו, אל המצה: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" – את עצמו. לרצונו לפני ה' – להקריב את הרצון הפרטי למען רצונו של הקב"ה. הקרבת קרבן מחמץ אינה מאפשרת לאדם להכפיף את עצמו לפני בוראו, לכן יהיה עליו להביא מן המצה, שכן בכך הוא מבטא את פשטותו. ברם בנקודה זו קרבן תודה חריג, שכן 'יושבי חושך וצלמות' מביאים אותו. הקרבן מוקרב בידי אנשים שהיו במצוקה ונגאלו. החולה שנתרפא, הולכי דרכים שהלכו במקום סכנה, שבוי שיצא מבית האסורים, יורדי הים שהגיעו לחוף מבטחים. אנשים אלו נחשפו למקום סכנה – ונושעו. הם גילו את אפסות האדם מול איתני הטבע, הייתה להם כמיהה לחסדי ה' שיושיע אותם מהניסיון הקשה.

מי שהיה חשוף לסכנה כבר השבית את ה'חמץ' שבלבו. אדם כזה מכיר ומרגיש כי כל הכוחות האישיים שיש בו, לא מכוחו באו כי אם מכוחו של מי שאמר והיה העולם. אדם זה רשאי ומצווה להביא את החמץ לבית המקדש.

המסר שנלמד מקרבן תודה הוא שחמץ הוא דבר חיובי אם אדם עשה עצמו כמצה. היצירה האנושית חשובה ומועילה בתנאי שאדם מכיר בגדולתו ובידו החזקה של הבורא.

קרבן תודה מחנך ומדריך אותנו לומר תודה על נסים טבעיים. מי שהיה חולה ונתרפא מודה לה' על רפואתו. מי שהלך במדבר והגיע למחוז חפצו מודה לה' ששמר עליו בדרכו. ההולך במדבר לא בהכרח נחשף בדרכו למאורע נסי ומיוחד היוצא מגדר הטבע. קרבן תודה מובא להודיה על תהליכים טבעיים ופשוטים. חשיבות אמירת  תודה היא לחנך אותנו שלא הכול מגיע לנו. קרבן תודה לא יתבטל לעתיד לבוא משום שגם בעתיד נמשיך לראות את יד ה' מתוך הטבע. הרמב"ם לשיטתו סבור שבימות המשיח לא ישנה הקב"ה ישנה את סדרי בראשית, וכך כתב בסוף הלכות מלכים:

אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה חדוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה.

וכך גם אפשר להסביר את שמחת פורים לעתיד לבוא. פורים מסמל תהליך שונה מכל המועדים. בעוד שאר המועדים מסמלים את ידו החזקה והגלויה של ה', הרי שפורים משקף את הסתר הפנים, לכאורה התנהלות טבעית ורגילה. דבקותנו בה' תהיה מתוך הכרה שידו החזקה מתגלית באירועים שנראים לנו כטבעיים. פורים וקרבן התודה מייצגים את הסתר הפנים של הקב"ה בטבע, ולכן טבעי שתוקפם לא יפוג ושיישארו לנצח.

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });