פרשת ויקהל – יצירה של הכול

"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ" (שמות לה, כא).

מי היו האנשים שנשאו את לבם? האם מדובר בבעלי הגאווה שבאומה, באלו שהתנשאו על הציבור? הרמב"ן מגדיר את תכונתם ואת דמותם: 

על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות, וטעם אשר נשאו לבו, לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר.

הרמב"ן מסביר שנשיאות לב פירושה גילוי הכישורים החבויים באדם. בזמן שהיו עבדים במצרים נבצר מבני ישראל ללמוד את מלאכת העץ והנחושת. ואולם השאיפה הגדולה לתרום למלאכת המשכן חשפה כוחות יצירה שהיו בלתי-ידועים, וכך התגלו האומנים והיוצרים. נשיאות לב אינה התנשאות. בעוד ההתנשאות היא מלאכותית – אדם עוטף עצמו בגאווה, אין תוכו כברו, הכול חיצוני ומוחצן – הרי שנשיאות לב היא כולה רצון ושאיפה. נשיאות לב היא חשיפת מאגרי הכישרון העצמיים החבויים באדם שבאמצעותם הוא תורם לכלל. המוטיבציה לשותפות בבניית המשכן יצרה חלון הזדמנויות חדש לגילוי כישרונות.

גם בימינו, במעבר שבין שואה לתקומה, הגיעו נערים ונערות צעירים, שרידים מהשואה הארורה שלא למדו – והגיעו לארץ בלא מקצוע. הרצון העז לבנות את הארץ ולהשתתף בבניית המדינה המריץ אותם לגלות את כישוריהם בדיוק כפי שתיאר הרמב"ן בנוגע ליוצאי מצרים.

תחום נוסף המאתגר את כולנו הוא לימוד תורה. גם במצווה זו ניתנת הזדמנות לכל לומד לחשוף את כישרונותיו. לכאורה היינו יכולים לפטור את מי שאינו מסוגל ללמוד, אולם כשניסח הרמב"ם מצווה זו, כתב בהלכות תלמוד תורה (ג, ה) :"מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים". התורה שייכת לכל אחד מעם ישראל, ומי שנשאו לבו ללמוד תורה מובטח לו שיגלה את הכישורים המצויים בקרבו בעת שילמד תורה. וכך בבניית המשכן התורה מדגישה שהמשכן אינו נבנה באמצעות יחידים. בניינו של המשכן התאפשר מכוח השותפות של כולם. לא רק אומנים ויוצרים השתתפו בבניינו אלא השותפות המלאה של כל חלקי העם. כל אחד ניסה לתרום משלו על פי כישרונותיו.

מלאכת המשכן היא שיעור מאלף בעשייה קהילתית ציבורית. אמנם המשכן נבנה מתוך תשוקה אנושית שיש בה נשיאות לב, אבל בנייתו התאפשרה בזכות החיבור של כל חלקי העם למשימה. אפשר להבחין שהציווי להבאת התרומה השפיע על כל חלקי העם לגווניו: "וידבר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר… קחו מאתכם תרומה לה'; וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה ה'… ראו קרא ה' בשם בצלאל…" (שמות לה, ד-ל).

דרכו של עולם שבכל חברה קיים בצלאל – מנהיג, מושך בחוטים ומוביל. סביב בצלאל ההוא מתקבצים להם חכמי הלב, בעלי היזמה, כל מי שנשאו לבו וגילה את כישרונות היצירה והעשייה. אי שם בשולי המחנה מצויות להם הבריות השקטות יותר – הביישנים; כל עדת בני ישראל. מחובת מנהיגי החבורה לחפש בנרות את התפקידים המתאימים לכל אחד מהציבור. כך יוכלו לרתום את כל הציבור למשימה וגם תרומות הקטנות יתקבלו בברכה. רק בחברה שבה כולם מרגישים שייכים, כולם נושאים בעול במידה זו או אחרת, משרה הקב"ה את שכינתו.

בכל יישוב יש ועדות שתפקידן לארגן מיזמים. תפקיד הנושאים במלאכה הוא להיות בעלי נשיאות לב, לגלות בטחון עצמי ולתרום מכישוריהם. ואולם תפקידם העיקרי הוא לשתף את כל האנשים סביב המטרות החשובות. כל מפעל יצליח אם כולם יהיו שותפים לעשייה.

כל המתאמץ לרתום את הציבור, יחשוף במהרה שאנשים נוספים יגלו כישורים חדשים שלא היו מודעים להם, שנשאם לבם להיות חלק מהמיזם.

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });