פרשת ויחי – אסור להישאר אדישים!

בשבת שעברה קראנו שהודות למפגש המרגש שהתקיים בין יוסף לאחיו, ירדו יעקב ובני ביתו מצרימה. התורה מוסרת לנו רשימה שמית מדויקת של היורדים, שכן במהלך השנים התרחבו המשפחות ולכל אחד מבני יעקב היו צאצאים שירדו למצרים. ואולם מעיון ברשימה אפשר למצוא חריג בפירוט על בני דן שנאמר בו: "וּבְנֵי דָן חֻשִׁים" (בראשית מו, כג).

 

מצד אחד הכתוב מעיד שלדן היו כמה בנים: 'ובני דן', ומצד אחר נכתב שמו של בן אחד בלבד – 'חושים'. אבן עזרא בפרשנותו על הפסוק מתלבט האם היו שני אחים ואחד נפטר, או שדרך הכתוב לכתוב בלשון רבים אף על פי שיש רק בן אחד. חושים היה בנו יחידו של דן, וממנו יצאה גבורה המיוחסת לשבט דן, שהיה המאסף לכל המחנות ונדרש להגן על עם ישראל מאויביו.

 

סביר להניח שלחושים היה קשר מיוחד לסבו יעקב, שכן הוא נכדו היחידי מבנו דן. קשר מיוחד זה הגיע לשיאו דווקא לאחר פטירת יעקב. לפי המדרש, לאחר מותו נערך מסע הלוויה ארוך שסיומו היה במערת המכפלה. ההלוויה הייתה המונית, וכולם חלקו כבוד ליעקב. והנה בעת שהגיעו לפתח המערה החל עיכוב בקבורה – עשיו נעמד בפתח המערה והחל לערער על זכותו של יעקב להיקבר במערה. וכך מסופר במדרש סוטה יג ע"א (בתרגום חופשי):

 

בשעה שבאו לקבור את יעקב במערת המכפלה, בא עשיו וערער: יש מקום במערה לארבעה זוגות. אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה. נשאר מקום לזוג נוסף. יעקב קבר בחלקו את לאה והמקום שנשאר הוא שלי. אמרו לו: יעקב קנה ממך את מקומך, שנאמר "בקברי אשר כריתי לי", כרה לשון מכירה. אמר להם: הראו לי שטר מכירה, אמרו לו: השטר במצרים, ילך נפתלי שהוא אילה שלוחה. רץ נפתלי למצרים, ובינתיים התעכבה הלוויה. חושים בן דן היה שם. כיון שהיו אזניו כבדות, לא שמע את כל המשא ומתן. שאל אותם: מה זה? אמרו לו: עשיו מעכב עד שיבוא נפתלי ממצרים. אמר להם: ועד שיבוא נפתלי ממצרים יהיה אבי אבא מוטל בביזיון? לקח מקל והכה בראשו של עשיו, נשרו שתי עיניו למרגלות יעקב… ומת עשיו.

 

בתום מסע הלוויה, רגע אחד לפני סתימת הגולל, עשיו אינו מאפשר את קבורת יעקב. במהלך המשא ומתן המשפטי נוכח הנכד האהוב של יעקב שסבו מוטל בביזיון, ומפאת שמיעתו הלקויה לא שמע את פרטי הוויכוח. חושים היה נחוש לקדם את תהליך הקבורה ונאלץ להרוג את עשיו כדי לאפשר את קבורת יעקב במערה. שני הבנים של בלהה – דן (חושים) ונפתלי – מתאמצים לקדם את תהליך הקבורה, כל אחד בדרכו. נפתלי רץ כדי להביא שטר מכירה ואילו חושים נחוש לקבור את הסבא מיד, ולכן בוחר להרוג את עשיו. כיצד נשארה משפחה שלמה אדישה למחאת עשיו, ורק חושים בן דן זעק וצווח על העיכוב בקבורת יעקב?

 

הרב חיים שמואלביץ, מראשי ישיבת מיר, מסביר שהאחים התרגלו למצב שבו אביהם יעקב מוטל בביזיון, ואחזה בהם האדישות. מחאת עשיו לא עוררה תסיסה, ונפתלי נשלח להביא את האיגרת. חושים בן דן אינו מעודכן במהלך המשא ומתן עם עשיו, אבל הוא מסרב להתרגל למצב החדש. חושים פועל מתוך 'חוש בריא וישר' – הוא אינו מאזין לוויכוח המתנהל בין עשו לאחים משום שלטעמו הוויכוח אינו רלוונטי. חושים בן דן היה היחיד שלא קהו חושיו. דווקא בעטיה של שמיעה לקויה לא נסחף אחר האדישות, וכאשר ראה את ישראל סבא מונח בביזיון, הזדעזע ועשה מעשה.

 

זה עתה סיימנו את צום עשרה בטבת, ואנו נכנסים לשבת קדש. יום זה מציין את תחילת המצור על ירושלים, ולכאורה מה הניע את הגולים להחליט מעצמם לקבוע יום צום וזיכרון דווקא בעקבות תחילת המצור על ירושלים? מסתבר שהעם הוכה בתדהמה למראה המצור, וכך אפשר לדייק מתגובתו של יחזקאל: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (יחזקאל כד, ב).

 

שלוש פעמים חוזרת בפסוק המילה 'היום', להדגיש את עצמת התדהמה. בני יהודה סברו שחורבן ירושלים לא יתרחש, ואף ניסו להתעלם מהאפשרות עת פלש נבוכדנאצר לארץ ישראל. ירמיהו ניסח היטב את תחושת העם: "כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹהי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה … הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל" (ירמיהו ז, א-טו). ירמיהו בא לעם וניפץ את אשלייתו. הוא התריע מפני התנהגות שהיא בלתי-מוסרית. אולם גם בהגיע היום, התקשה יחזקאל לקלוט את המתרחש, ולכן היה צורך שהקב"ה ידגיש לפניו שוב ושוב שזאת המציאות.

הרבנות הראשית קבעה את יום הקדיש הכללי בעשרה בטבת. ביום זה אנו זוכרים את החורבן ואת השואה הנוראית, אולם אסור להתעלם מהאווירה שליוותה את העם ערב החורבן והשואה. העם לא האמין שחורבן ירושלים יתרחש – ומי האמין שמעשה הנבלה של הריגת יהודים יתרחש?! ביום זה יש לערוך חשבון נפש, להילחם באדישות ולהיות רגישים ואכפתיים במציאות בלתי-נסבלת. יום הקדיש הכללי ועשרה בטבת הם ימים שאנו מוזהרים בהם מסכנות האדישות הערכית והמוסרית, העלולה לגרום חלילה לחורבן. עלינו לזכור את דמותו המופלאה של חושים בן דן, שידע לזעוק זעקה בפתח מערת המכפלה בשעה שכולם היו אדישים. ואף אם לא תמיד הזעקה נשמעת – היא חשובה מצד טהרתה, שכן היא נובעת מכנות ונקייה מכל השפעה פוליטית.

 

 

 

 

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });