שתי הבטחות מרכזיות ניתנו לאברהם בברית בין הבתרים– הבטחת הזרע והבטחת הארץ. אברהם הגיב בשתי תגובות שונות לאותן ההבטחות, שהן הפוכות ואף סותרות.
לאחר שה' הבטיח לאברהם את ברכת הזרע, אברהם האמין ובטח בקיום ההבטחה: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: וְהֶאֱמִן בה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". מנגד, באותו המעמד כשה' הבטיחו על ארץ ישראל, הייתה תגובתו שונה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". לפתע נתקף אברהם בחוסר ביטחון, ופקפק בהבטחה. מדוע תבע אות או סימן מריבונו של עולם – 'במה אדע כי אירשנה'?
רבים מן הפרשנים תמהו על התגובות הסותרות הללו. היו שהסתפקו בהצגת העובדות, וכפי שכותב רש"י בפרושו הראשון: 'והאמין בה' – לא שאל לו אות על זאת, אבל על ירושת הארץ שאל לו אות ואמר לו במה אדע'. ייתכן שמדובר כאן בשתי ירושות שונות. כאשר הקב"ה הבטיח לאברהם את ארץ ישראל בפעם הראשונה, אמר לו: "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" (יב, ז). ואולם בברית בין הבתרים נאמר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ".
בפעם הראשונה ארץ ישראל מובטחת לעם ישראל כמתנה – 'לזרעך אתן את הארץ'.
בפעם השנייה, בשעת ברית בין הבתרים, הקב"ה דורש מאמץ מהעם שיירש את הארץ – לתת לך את הארץ לרשתה.
הרש"ר הירש מסביר שאברהם מוטרד שמא לא יזכו בניו ומבקש: 'במה אדע כי אירשנה?' – כיצד אדע אימתי לכבוש, וכיצד אהיה מובטח שבניי יכבשו את הארץ? אברהם היה מודע לכך שירושת ארץ ישראל תלויה בבנים, ולכן הטיל ספק בהבטחה.
הרב חרל"פ זצ"ל בפרושו על התורה מבחין גם בשוני הלשוני שקיים בין שתי ההבטחות. הרב מדגיש את ההבדל שקיים בין פעולת נתינה ובין פעולת ירושה:
ההבדל שבין ירושה למכירה ומתנה הוא, שבמכירה ומתנה לא נשאר כח המוכר והנותן, אחרי המכירה והנתינה. לא כן הירושה,שתמיד נשאר כח המוריש בירושה, וזאת היא סגולת ירושת ארץ ישראל, שתמיד יהיה ניכר בה כח המוריש ברוך הוא, להכיר גדולתו וליהנות מזיו אורו וזהו ששאל אברהם במה אדע כי אירשנה … שיהו כולם מכירים את כח המוריש ודבקים בו.
אברהם היה מודע לכך שבניו צריכים להפנים שארץ ישראל אינה רק נדל"ן, זו ארץ שעיני ה' בה – זו ארץ שקיבלנו בירושה ולא במתנה, וכוחו של המוריש מוטבע באדמת ארץ ישראל. לכן היה אברהם מוטרד ולא היה בטוח שבכל הדורות יכירו בניו שארץ ישראל היא ארץ ה'. אברהם שאל ותהה האם לנצח יכירו הבנים בייחודה של ארץ ישראל כירושה מהקב"ה?!
כעם אנו צריכים לעבור תהליך משמעותי; לא להיות רק עם המקבל את ארץ ישראל אלא עם היורש את ארץ ישראל. לא רק עם שארץ ישראל שייכת לו אלא עם שמכיר ב'מוריש' – בקב"ה. הואיל והבטחה זו תלויה במעשה הבנים היא מורכבת יותר ומדאיגה יותר את אברהם, ועל כן הוא שואל 'במה אדע כי אירשנה'.
בתקופה זו עלינו לדאוג ולשאול את שאלתו של אברהם. כיצד נוכל להתנחל בלב העם, מתי ידעו כולם שארץ ישראל היא ירושה מאת ה'? אחיזה בארץ ישראל יונקת מתוך אמונה דתית שורשית ועמוקה. זו משימה לאומית מורכבת הדורשת התמודדות חינוכית ולא רק פוליטית, משימה התלויה בתהליכים ארוכי טווח.
גם בתהליכים נוספים כמו בתהליך החינוכי אנו נותנים ומעניקים אבל גם שואלים – 'במה אדע כי אירשנה?' לאחר פעולת הנתינה אנו ממתינים לשותפות של ילדינו להעצמת אותם הערכים. לאחר הקניית הערכים צריך כל מחנך לשאול – 'במה אדע כי אירשנה'? והתשובה: סייעתא דשמיא.