פרשת מטות-מסעי – מורים ורבנים – מילה היא מילה

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' " (במדבר ל, ב).

פתיחת פרשת מטות אינה שגרתית, שכן בדרך כלל מתואר הציווי האלוקי לפני מסירת הדברים לעם בידי משה. וכך מעיר הרשב"ם בתחילת הפרשה:

נשאלתי לפי הפשט היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן? שלא נאמר למעלה וידבר ה' אל משה לאמר איש כי ידר וגו', והיאך מתחלת הפרשה בדבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה?

הרשב"ם מציע לקשר בין הפסוק הפותח את פרשתנו ובין הפסוקים החותמים את פרשה פנחס: "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (במדבר (כט, לט – ל, א).

 

פרשת הקרבנות חותמת את פרשת פנחס. פרשה זו פותחת בציווי אלוקי מפורש להבאת קרבנות במהלך המועדים והחגים. לאחר סקירה מפורטת של קרבנות החובה פונה משה אל העם וקורא להם להביא את כל הנדרים והנדבות. אמנם מדובר בנדרים ונדבות שאינם תלויים בזמן או במועד , אבל עדיין חלה חובה שלא לאחר את הבאתן זמן רב לאחר הנדר: "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹקֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא". וקבעו חז"ל שלושה רגלים מעת קבלת הנדר. לכן בימים שכל ישראל מביאים קרבנות חובה ועולים לירושלים, ניתנת להם הזדמנות לפרוע את החוב ולהביא למקדש נדרים ונדבות. לפי הסברו של הרשב"ם, פרשת מטות היא המשך ישיר של סוף פרשת פנחס, פרשת הקרבנות והנדרים. הפסוק הראשון אינו פותח סוגיה חדשה ולכן הפרשה אינה פותחת בציווי אלוקי מפורש; היא המשך לציווי האלוקי, שפתח את פרשת הקרבנות. מכאן ואילך סוקרת התורה את פרשת הנדרים ועוסקת גם בנדרים שאינם קשורים לקרבנות.

 

ואולם אפשר להבחין בשוני סגנוני בפסוק הפתיחה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". לדעת רוב הפרשנים משה פונה תחילה לנשיאים לראשי המטות על מנת שילמדו לאחר מכן את בני ישראל. פרשה זו נאמרה תחילה לדיינים, שהם המופקדים להתיר את הנדרים ולכן הם צריכים ללמוד את ההלכות לעומק ולאחר מכן למסור אותן לעם. לכן מעדיף משה לפנות לעם ישראל באמצעות מנהיגיו. יתרה על כך מתן סמכות לראשי המטות בהתרת הנדר מציב אותם במרכז ההשפעה על חיי אדם מישראל. כדי לאשר, לחייב או להתיר את הנדר מחויבים ראשי העם להטות אוזן קשבת לעולמו האינטימי של האדם הנודר. הדיינים פועלים לפי שיקול דעת רחב, כלשון המשנה במסכת חגיגה (א, ח): 'היתר נדרים פורחין באוויר ואין להם על מה שיסמוכו'. כלומר ההלכות הקשורות בהתרת נדרים – אין להן בסיס מפורש בתורה. ניתן שיקול דעת נרחב לחכם המתיר את הנדרים מתוך שימוש בכלים של מסורת הפסיקה.

מסר אקטואלי ושונה אפשר ללמוד מדרשתו של רבי אהרון מטשרנוביל על הפסוק: 'להורות שעל 'ראשי המטות' להטות תמיד אוזן קשבת לבני ישראל, להאזין מה מדברים אודותם בקרב העם'. לדבריו חובה גדולה מוטלת על המנהיג להיות קשוב לצאן מרעיתו ולהרגיש את תחושותיו.

מכאן לדעתי ברור מדוע דווקא פרשת נדרים זכתה לפתיחה מיוחדת, שבה משה פונה לראשי המטות ולאחר מכן לבני ישראל. היסוד של פרשת נדרים הוא החובה המוטלת על האדם לקיים את הנדר ולציית באופן מוחלט לנדר שנדר ולהבטחה שהבטיח. עמוד התווך של פרשת נדרים הוא הצו "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". היינו אם נדרת – התחייבת, ועליך לקיים הכול עד הפרט האחרון. מנהיג צריך לראות בהבטחותיו מעין 'נדר' דיבור שאסור לחללו. בדרך כלל שורשו של התסכול הציבורי הוא באי-קיום ההבטחות. מנהיג חייב לממש את הבטחותיו ולפחות להתנצל בשעה שאינו מסוגל לכך.

כאשר המנהיגים (ראשי המטות) אינם עומדים בדיבורם – אל לנו לצפות מהעם שיעמוד בדיבורו ויקיים את נדרו. פרשת נדרים היא פתיחה למלחמת מדיין, והיא מדגישה שהתנאי לניצחון הוא במנהיגות ישרה היודעת לעמוד בדיבורה. מנהיגות המקריבה את עצמה למען העם ואינה מסתפקת רק בקרבנות חובה אלא מקריבה גם נדרים ונדבות מתוך יושר ואמינות. השפעה זו מחלחלת אף למנהיגים אחרים – ההורים.

כל אדם המקים משפחה הוא 'מנהיג'. קיום הבטחות שייך גם למגזר המשפחתי, שבו נוטים הורים להבטיח לילדיהם הבטחות שיקבלו מתנות כאשר יעמדו באתגרים שהוצבו להם. זהירות מיוחדת נדרשת בקיום ההבטחות, וכפי הכתוב בגמרא בסוכה מו ע"ב: "ואמר רבי זירא לא לימא איניש לינוקא דיהבנא לך מידי, ולא יהיב ליה" [פירוש: לא יאמר אדם לתינוק (ילד) אתן לך מתנה ולא נותן לו, שבזה הוא מלמד את הילד לשקר שנאמר "למדו לשונם דבר שקר"]. סמכות ההורים נפגמת וכוח השפעתם בעתיד הולך וקטן. אנו נמצאים בפתחו של החופש הגדול; אלו ימים של הבטחות ושל הסכמים, וכל צד חייב לדעת לכבד את הבטחותיו.

לכן אמר החכם מכל אדם: "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם", אבל אם נדרת – עמוד בדיבורך. הפסוק הפותח את הפרשה מלמד אותנו שאמת צומחת מראשי המטות ומחלחלת לבני ישראל. האמת היא ערך חינוכי המונחל לילדים מתוך דוגמה אישית של ההורים, היודעים לעמוד בדיבורם.

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });