פרשת חקת – ועל נסיך שבכל יום עמנו

וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל … וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי

בתחילה התלוננו ישראל על מחסור במים ולחם, ולבסוף הוכו מכה כואבת. הפסוקים מתארים את המכה ואת רפואתה – בנחשים לקו ובנחשים התרפאו. מדוע בחר ה' שהרפואה תיעשה באמצעות נחש נחושת?! תשובה לשאלה זו מצויה במשנה ראש השנה (ג, ח):

וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים.

לפי חז"ל הנחש על נס (מוט) הוא אמצעי להשתעבדותו של המוכה לאביו שבשמים. ואולם מדוע הדבר צריך להיעשות דווקא באמצעות נחש?

הרמב"ן מסביר שיש כאן נס בתוך נס:

והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחלה, כמו שהזכירו (מכילתא ויסע א) בויורהו ה' עץ (שמות טו כה) וכן במלח אלישע במים (מ"ב ב כא). וידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו, כמו שכתוב בספרי הרפואות ומוזכר בגמרא במסכת יומא (פד א). וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך, שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם… וכשיהיה כל זה כך, ראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל, וצוה הקדוש ברוך הוא למשה לעשות להם דמות שרף, הוא הממית אותם.

הקדוש ברוך הוא ביקש לרפא את ישראל דווקא בדרך הפוכה ולא מקובלת שהנחש הממית שיש להרחיק את החולה ממנו הוא זה שירפא. לדבריו של הרמב"ן גם במקרה זה מדובר בנס. ואולם הרש"ר הירש סבור שענישת עם ישראל בהכשת נחשים מלמדת על ההנהגה הנסית של הקדוש ברוך הוא בשגרה. לדעתו הקדוש ברוך הוא לא עשה כאן מעשה היוצא מגדר הטבע ולא ברא 'יש מאין' נחשים אלא אסף את כל הנחשים שהיו במדבר ושילח אותם בישראל. בדרך זו למד העם שהכול תחת השגחתו יתברך. גם כאשר ההליכה במדבר נראית טבעית, ביטחונו של העם מוענק בידי הקדוש ברוך הוא. לאחר שהנחשים פגעו בישראל נוצרה הזדמנות חינוכית להרגיל את העם למחשבה אחרת. העם שהורגל בנסים גלויים נדרש להבין שהנהגתו של הקדוש ברוך הוא היא גם במה שסמוי מהעין. הנשוך הרואה את הנחש מולו, זוכר שהקדוש ברוך הוא שומר עליו בכל רגע ורגע. וכך כותב הרש"ר הירש:

כך ירגיש תמיד בקיומן של הסכנות שהגנת ה' מעבירה אותנו על פניהן, בכל יום ובכל שעה, בלא שנהיה מודעים להם. ונמצא, שכל נשימה בחיינו תהיה מתנת ה' וטובו ונהיה בכל עת נצולים.

דבריו של הרש"ר הירש נתמכים מדברי חז"ל השואלים במשנה: "וכי נחש ממית?", וכי חז"ל אינם יודעים שנחש נושך וממית, והרי משנה מפורשת: 'נחש מועד לעולם'?!

חז"ל מבקשים להדגיש לנו שלא הנחש ממית אלא החטא ממית. בדיוק כפי שאמר רבי חנינא בן דוסא: "לא הערוד ממית אלא החטא ממית". אין הבדל בין נחש הממית ובין נחש נחושת המחיה, אלא החטא ממית, והכול בהשגחתו יתברך.

וכך גם בתקופה של שגרה, דווקא בתקופה מודרנית בשעה שהעצמה האנושית נמצאת בפריחה, צריך להכיר שכל נשימה שאנו נושמים וכל תנועה של גופנו היא מתנת בורא עולם. וכך אנו אומרים מדי יום ביומו – 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך'.