בדרך כלל אנו משתמשים במונח 'אונאה' בהקשרים ממוניים. וכך גם לומדים אנו מלשון הפסוק: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (ויקרא כה יד-יז). בתורה חוזרת מצווה זו בה בפסקה: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלקֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלקֵיכֶם" (ויקרא כה יז).
לדעת האבן עזרא, הואיל ואונאה עלולה להיגרם משני הצדדים – מהקונה או מהמוכר – נכפל הלאו כדי להזהיר כל אחד מהם. ואולם רש"י סבור שהתורה חוזרת על הלאו כדי לצוות על שתי מצוות אחרות:
כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח. אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר: 'וגר לא תונה ולא תלחצנו' (משנה בבא מציעא ד י).
הלאו האחד מתייחס לאונאת ממון והאחר לאונאת דברים.
חז"ל אף סבורים שאונאת דברים חמורה יותר:
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו: ויראת מאלקיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלקיך. ורבי אלעזר אומר: זה בגופו וזה בממונו. רבי שמואל בר נחמני אמר: זה – ניתן להישבון, וזה – לא ניתן להישבון' (בבא מציעא נח ע"ב).
בעוד אונאת ממון פוגעת ברכושו של האדם, אונאת דברים פוגעת באדם עצמו – ואת הנעשה אי-אפשר להשיב. אונאת ממון נעשית במסגרת עסקה שבין מוכר לקונה. הקונה מעוניין בחפץ, והמוכר מנצל את ההזדמנות ומוכר לו במחיר גבוה יותר. בשלב הראשון הקונה הביע את הסכמתו, אבל לאחר שנודע לו על האונאה הוא מעוניין לבטל את העסקה. טיבה של אונאה הוא שבשלב הראשון הובעה הסכמה לעסקה ורק לאחר זמן התגלה השקר. כך גם באונאת דברים שאין בה הלבנת פנים ישירה אלא שיח תמים, ומבין השיטין עולה העלבון, ופעמים רבות לוקח זמן לעכל ולהבין שמדובר בפגיעה. החמור שבאונאת דברים הוא שהפוגע יכול להסוות את כוונתו ויכול להזכיר לו את מעשיו הראשונים בדרך אגב ולא באמירה ישירה ובוטה.
הרמב"ם בהלכות מכירה (יד,יד) מוסיף דוגמה שאינה מוזכרת בחז"ל: 'נשאלה שאלה על דבר חכמה, לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה מה תשיב בדבר זה, או מה דעתך בדבר זה, וכן כל כיוצא בדברים הללו'.
כלומר אדם פונה לחברו בשאלה אינטלקטואלית ביודעו שחברו לא יידע את התשובה. מצד אחד השואל אינו תמים אלא מבקש להכשיל את חברו. מצד אחר, רעהו סבור שהשאלה נשאלה בתמימות. אף שדוגמה זו לא הוזכרה בתלמודים הוסיפה הרמב"ם מסברתו. ייתכן שכוונתו הייתה להזהיר את לומדי בית המדרש לבל ייכשלו בדברי תורה וייפגעו זה בה תוך כדי משא ומתן בשאלות שהן תמימות לכאורה אבל מטרתן להביך את האחר. אונאת דברים עלולה להתרחש בין כותלי בית המדרש בשעת מחלוקת והתנצחות.
הגדרה נוספת וייחודית באונאת דברים נוגעת לדרך שבה האיש מתקשר עם אשתו: 'אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה' (בבא מציעא נט ע"א). ומה נכלל באונאת אשתו? מסביר הרמב"ם הלכות אישות (טו,יט): 'וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז'.
אל לו לאדם לחשוב שיש לו בעלות על אשתו. האישה אינה קניינו של האיש אלא שותפה מלאה שלו, ולכן על התקשורת להיות מכובדת. עליהם לדבר בנחת ולא לצעוק זה על זה, עליהם לדעת לפרגן ולתת. חז"ל בחרו לכלול באונאת דברים את התקשורת שבין איש לאשתו משום שיש אונאה הנובעת מהציפיות הגדולות ממסגרת הנישואין. בתקופת ההיכרות הייתה אהבה מלאה בין הצדדים והרבה מילות אהבה נזרקו בחלל. מהאווירה ההיא הגיעו בני הזוג לברית הנישואין, ברם אם לאחר שהחלו החיים המשותפים השתנתה השפה – יש בכך אונאה, שכן האישה לא ציפתה שהיחס אליה יהיה כפי בוז וחוסר כבוד. קל וחומר שבזמן שהשפה הבלתי-תקינה היא חלק מהשגרה לא ניכר העלבון ולא מרגישים כבר בצער והכאב.
הצד השווה שבין אונאת ממון לאונאת דברים הוא שברגע הראשון הקונה סבור שמדובר בעסקה טובה וישרה או שהשומע אינו מעלה בדעתו שבשיחה מנסים לפגוע בו. ואולם ההבדל הגדול בין השתיים הוא שברגע שתתגלה האונאה הרי שהקונה יוכל לתבוע את המוכר ולקבל את כספו, ומנגד על אונאת דברים אי-אפשר להגיש כתב אישום. פעמים שהאדם לא ירגיש שפגעו בו, וגם אם יבחין שפגעו בו הרי שלא יוכל ללכת ולתבוע את מי שפגע בו. פעמים רבות לא תבשיל הפגיעה לכתב אישום והפוגע יציג את דבריו בתמימות ובערמה. לכך מסתיים הפסוק: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלקֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלקֵיכֶם'. אף על פי שמדובר רק במילים או במחשבות, הפגיעה כה קשה ומי שיודע ומכיר ללבב הוא הקדוש ברוך הוא – "ויראת מאלוקך".